מרחב הוודאות הפנימי
מרחב הוודאות הפנימי
אי-ודאות היא חלק בלתי-נפרד מהחיים שלנו, בכל ההיבטים – כלכליים, בריאותיים, חברתיים, רגשיים, מנטליים.
אירועי שמחת-תורה תשפ"ד, מגפת הקורונה, מלחמות ברחבי העולם, שינויים אקלימיים גלובליים, כולם ממחישים ומשקפים לנו שאי-הודאות היא חלק בלתי-נפרד מחיינו, ועלינו ללמוד לחיות עימה, להכיל אותה; לא להילחם בה או לדחות אותה או להתכחש לה. כי גם אם נבקש להתכחש לה זה לא יעזור – היא אתנו כבת-לוויה בלתי-נפרדת.
הקושי של התרבות שלנו הוא באי-היכולת לחיות עם אי-וודאות, להכיל אי-וודאות. מכאן נובע צורך, שלא ניתן לספק אותו, לשליטה בחיים, בכל היבט שרק נדמה שאפשר. וכיוון שלא ניתן לספק צורך זה, התוצאה היא תסכול מתמשך, דיכאונות, וכיו"ב.
אדם אינו יכול לחיות בחלל ריק. כל-אחד צריך דברים שיכול לסמוך עליהם. אם היינו צריכים ללכת לישון תוך אי-ידיעה מוחלטת לגבי מה נמצא כשנתעורר, לא היינו הולכים כלל לישון. אולם – קריירה, תעסוקה, מקום מגורים, נסיבות חיים, רכוש – כל אלה סוכני וודאות חיצוניים, שבעצם יוצרים סוג של אשליות. להיסמך על דברים שהם חיצוניים לנו זה כמו "משענת קנה רצוץ". כל אלה ודומיהם יכולים תמיד להתהפך ברגע אחד, בבת-אחת. אין בכוחם לעמוד כנגד אי-הודאות.
יונתן זקס כתב [1] ש"אמונה היא האומץ לחיות עם אי-ודאות". במילים אחרות, אמונה היא ביכולת לחיות באי-ודאות, עם אי-ודאות.
היכולת לחיות באי-ודאות מתמשכת היא כלי-עזר, ציוד, חיוני על-מנת לצלוח בהצלחה את המסע שלנו בכדור-הארץ.
איך לומדים לחיות עם אי-וודאות? ע"י התבוננות והקשבה פנימה אל תוך עולמנו הפנימי: מה באמת נכון לנו? מה אנחנו באמת מבקשים? מה אנחנו באמת צריכים (לא מה שכל הקקופוניה מסביב מנסה לפתות אותנו אליה)? מה אומרים לנו האינטואיציה שלנו, הקול הפנימי, המדריך הפנימי שלנו? לעצור, לנשום כמה נשימות עמוקות, לעצום עיניים ולהתחיל להתבונן פנימה, להתחיל לבנות את המרחב הפנימי שלנו, שבעצם תמיד קיים, רק אולי לא כל-כך שמנו אליו לב עד היום; מרחב פנימי שאליו האי-וודאות לא תוכל לחדור או להגיע.
הוודאות הפנימית היא האמונה. היא נסמכת על המפגש בין חיי האדם לבין ההוויה העולמית, מהות הבריאה, המהות האלוהית. זו החוויה במובנה הגורדוני המקורי. אנו מודעים לה כאשר ההכרה מודעת, מכירה, ומאשרת את החוויה. גם זו משמעות של היותנו נבראים "בצלם אלוהים".
גם כאשר הסביבה משדרת פקפוקים ואטימות, אי-וודאות, חוסר רגישות, חוסר הקשבה – בל ניתן לזה להיכנס פנימה. במקום זאת, נמלא את המרחב הפנימי שלנו באיכויות – אמונה, תקוה, שמחה, הכרת תודה על מה שיש לנו, הקשבה לעצמנו ולזולת, חמלה, .. ועוד ועוד, הרשימה ארוכה, כל אחד ואחת עפ"י צרכיה/ו.
כל אחד מאתנו זקוק למרחב הוודאות הפנימי שלו. כדברי מרקוס אורליוס [2], מרחב הוודאות הפנימי הוא אז כ"מצודה ומקלט; אין לאדם מקום איתן ובטוח יותר אשר אליו יוכל להימלט ולא יהיה אפשר עוד להכניעו"
וביתר פירוט:
- אנשים מבקשים לעצמם מקומות מפלט: אזורי הכפר, חופי ים, הרים; .. כל זאת אינו אלא הדיוטות לשמה, היות שאפשר לך, בכל עת שתחפוץ, להיסוג אל תוך עצמך. הלוא אין מקום שליו ורגוע יותר אשר אליו האדם נסוג זולת אל נפשו שלו, ובייחוד אדם שבחובו מכמנים כאלה, אשר אם יביט בהם תבואנו מיד נינוחות מלאה .. תן לעצמך מפלט זה ושקם עצמך .. יהיו אמיתותיך קצרות ויסודיות, כדי שבהיוועצותך עימן תוכלנה מיד להפיג כל צער ותשלחנה אותך ללא מורת רוח אל נסיבות חייך, אשר אליהן אתה שב.
- משל לאדם העומד על גדות מעיין שמימיו זכים ומתוקים, והנה יקללנו; אך המעיין נובע כדרכו ומימיו מפכים וטובים לשתייה. אפילו ישליך לתוכו בוץ וגללים, חיש-מהר יפזרם המעיין, ישטפם ומימיו לא יהיו עוד עכורים. כיצד אפוא יהיה ברשותך מעיין נובע תמיד ולא בור מים עומדים? אם תשגיח בעצמך כל העת ותשאף לחירות בלווית אדיבות, פשטות וענווה.
- חצוב פנימה, אל תוך עצמך, כי שם בפנים נמצא מעיין הטוב וביכולתו לנבוע ולפכות תמיד.
כל אחד מאתנו זקוק למרחב הוודאות הפנימי שלו, מתוך הכרה מודעת. כל אי-וודאות היא כסדק דרכו יכולים לחדור גורמים פוגעניים אל תוך עולמנו הפנימי.
העולם שסביבנו יהיה נקי ואיכותי יותר עבורנו ככל שנשכיל לשמור את המרחב הפנימי שלנו נקי ומלא באיכויות.
כשהעולם הסובב אותנו סוער, כולו בוקה ומבולקה, אז מרגוע, מפלט ומחסה יימצאו לנו בתוך עולמנו הפנימי.