שחרור מכבלי הידוע
שחרור מכבלי הידוע
להשתחרר מהידוע?
אחד המאפינים המובהקים של חיי אנוש הוא אי-ודאות: לעולם איננו יודעים מה העתיד טומן בחובו, בין אם מדובר בעוד שנה, בעוד חודש, בעוד יום, בעוד רגע .. מצב כזה של אי-ודאות, העדר ידיעה מה ילד יום, הוא קשה לחיות בו, כמעט בלתי-אפשרי.. לכן אנו מבקשים את המוכר, את הידוע.
אנחנו רגילים לסדירות, לשיגרה, ואנו מבקשים שהסדירות תימשך – שמש זורחת, קימה בבוקר, הליכה לעבודה, וכך הלאה – כי הסדירות בחיינו נותנת לנו תחושה של בטחון, והציפיות שאנו בונים על הסדירויות עוזרות לנו להימנע מחשיבה והתמודדות בלתי-פוסקת עם הבלתי-ידוע.
אולם, אי-ודאות היא חלק בלתי-נפרד מהחיים שלנו, בכל ההיבטים – כלכליים, בריאותיים, חברתיים, רגשיים, מנטליים. קריירה, תעסוקה, מקום מגורים, נסיבות חיים, רכוש – כל אלה ודומיהם יכולים תמיד להתהפך ברגע אחד, בבת-אחת. אין בכוחם לעמוד כנגד אי-הודאות. מגפת הקורונה, מלחמות ברחבי העולם, שינויים אקלימיים גלובליים, יחד עם בשורות לא נעימות במעגל החיים האישי, כולם ממחישים ומשקפים לנו שאי-הודאות היא חלק בלתי-נפרד מחיינו.
להוותנו, שיגרת החיים של האדם הממוצע אינה מלבבת במיוחד, והיא זרועה מוקשים, קוצים ודרדרים לרוב; מה שלכאורה נראה כידוע וקבוע הוא בעצם "משענת קנה רצוץ". ולמרות זאת, רוב האנשים מבכרים להצמד לשיגרה זו, תוך שהם אוחזים בכוח בידוע, בשל פחד מהיחשפות אל הבלתי-ידוע. בפועל, אנשים מפתחים הונאה-עצמית להאמין שניתן לסמוך על הידוע – יש כאן מעין עצימת עיניים, כשאנשים נותנים לגלגל החיים לסחוף אותם אל הבלתי-ידוע.
אולם, בהיות אי-הודאות חלק בלתי-נפרד מחיינו, עלינו ללמוד לחיות עימה, להכיל אותה; לא להילחם בה או לדחות אותה או להתכחש לה. כי גם אם נבקש להתכחש לה זה לא יעזור – היא אתנו כבת-לוויה בלתי-נפרדת. היכולת לחיות באי-ודאות מתמשכת היא כלי-עזר חיוני על-מנת לצלוח בהצלחה את המסע שלנו בכדור-הארץ.
זאת, משום שניתן להתבונן במצב הזה מזווית שונה לחלוטין: יחד עם הרצון להישען ולהיסמך על הידוע, המעניק תחושה של עוגן, יש באדם חיפוש אחר משהו מעבר לעצמו, מעבר לרווחה החומרית – ביקוש אחר משמעות לחיים. שאלות כמו: האם יש משמעות לחיים? מה החיים מבקשים מאתנו? מהוות נקודת מוצא לביקוש וחיפוש רוחני. מעצם מהותו, זה מסע אל תוך הבלתי-ידוע, הכורך בחובו מאבק איתנים בין שני כוחות בתוכנו: הרצון להיצמד להישען ולהיסמך על הידוע והמוכר, מצד אחד, והרצון למצוא תשובות לגבי מהות ומשמעות חיינו, מצד שני.
במילים אחרות, אנו פוגשים את הבלתי-ידוע בכל מקרה, בכל רגע בחיינו, משום שזה בלתי-נמנע. אולם יש בידינו חופש הבחירה, האם לתת לגלגל החיים לסחוף אותנו, תוך עצימת עיניים וללא הכוונה ומודעות מצדנו, אל הבלתי-ידוע; או שאנו מבקשים להתקדם אל תוך הבלתי-ידוע בעיניים פקוחות תוך כוונה לגלות את המשמעות של חיינו ולהביא אותה לידי ביטוי בצורה מיטבית.
על-כך נאמר [1] ש.."אמונה היא האומץ לחיות עם אי-ודאות"
להשתחרר מכבלי הידוע
באופן סמלי, אפשר לתאר את ה'ידוע' כתחום סגור, ואת ה'בלתי-ידוע', ה'בלתי-מוכר', כתחום שמקיף אותו, כבאיור משמאל. את המוכנות לקבל, להכיל, את ה'בלתי-ידוע', ניתן לתאר אז כ'יציאה אל הבלתי-ידוע'.
באופן טבעי, אם ה'ידוע' מגביל אותנו, ואנו כבולים אליו, מתבקש 'להשתחרר מכבלי הידוע'.
אינטואיטיבית, הדברים הראשונים שעלו בדעתי כשפגשתי מושג זה לראשונה היו ..
להשתחרר מכבלי הידוע ..
.. זה להיות מסוגל לקבל, לאפשר, את הבלתי-ידוע
.. זה להיות מסוגל להכיל את הבלתי-ידוע
.. זה לצאת אל הבלתי-ידוע בעיניים פקוחות
לצאת אל הבלתי-ידוע? איך אפשר? בררר.. – זה מפחיד!! איזה פחד!! אמאלה!! איך אני אשרוד את זה?! איך אני אסתדר בלי ידיעה?
אבל מצד שני, איך אוכל ללמוד, להתפתח, אם אשתדל להצמד כל הזמן רק למה שאני כבר יודע? הרי עצם מהותה של למידה זה היחשפות לבלתי-ידוע ..
אבל עדיין, זה נורא מפחיד להיחשף לבלתי-ידוע !!
מה אני צריך כדי לשרוד את החשיפה, את ההיפתחות לבלתי-נודע? – אומץ, אמונה, סקרנות, נחישות, רצון ללמוד ולהרחיב ..
הכבלים והשלשלות הכובלים אותנו אל הידוע מצויים אך ורק בתודעתנו – כל אחד ואחת בתודעה העצמית שלו/שלה.
זה כמו במשל "המערה" של אפלטון. האסירים יושבים שם משוכנעים שמה שהם מכירים ויודעים זה כל העולם, כל המציאות. כאשר אחד מהם מבין שיש עוד עולם שלם, בלתי-ידוע, הרבה יותר רחב מהמציאות שהם מורגלים אליה, והוא נפתח לעולם הזה, הוא משתחרר מהכבלים. כשהוא מספר על כך לאחרים הם פועלים מתוך פחד – פחד להיחשף לבלתי-ידוע; פחד כה חזק שהוא גורם להם להרוג אותו.
משל המערה הוא דוגמא מצוינת למה שקורה כאשר אנשים נצמדים לידוע – לא רק שהם מסרבים להיפתח להתנסויות חדשות, הם גם ינסו בכל דרך להשתיק את מי שמציע התנסויות חדשות.
ניתן לומר שהידוע הוא הסך-הכל שנבנה מתוך ההתנסויות שלנו בחיינו. ברוב המקרים, ככל שיש לאדם יותר התנסויות הוא נוטה להיצמד אליהן – זה הידוע; נוטה להיצמד להתנסויות שכבר מוכרות ונמנע מהכרות עם התנסויות חדשות. כמובן שהכוונה להתנסויות מסוגים חדשים לחלוטין, בלתי-ידועים ומוכרים עד כה; לא מדובר בעוד התנסויות מהסוגים המוכרים.
.. אז ביציאה אל הבלתי-ידוע צריך לקחת בחשבון גם תגובות עוינות של הסביבה ..
כתחליף להיפתחות להתנסויות באמת חדשות, הפותחות שער ודרך אל הבלתי-ידוע, אנשים מפתחים אשליות והונאות עצמיות שבאות לידי ביטוי בפחדים, חוסר יכולת, חולשה ואשמה, כמו גם תאווה, בצע, גאווה, גסות וכיו"ב. הפחד גורם לאנשים רצון לשלוט. "ידע זה כוח" – הכוח נחוץ כדי להתמודד במאבקי שליטה. זו זילות הידע, במקום להשתמש בידע כדי לקדם את האדם והאנושות.
באופן סמלי אפשר לומר שאנשים אוחזים בכוח בטבעות הברזל של ההונאה העצמית, שניתן לדמות שהן מקובעות במעין סלע שמאופיין ע"י מילים כמו
.. מנהגים .. סטנדרטים לקויים .. ניתוק מהמציאות .. התחמקות .. שקר .. תאווה .. חמדנות .. אגוצנטריות .. סביבה .. סטיה מהעצמי הטבעי .. קנאות .. תוקפנות .. קנאה .. חרדות .. ייאוש .. צער וכעס .. אלימות .. ציניות ומרירות .. רחמים עצמיים .. קורבנוּת .. פחד מענישה .. דוֹגמוֹת .. עצלנות .. צייתנות .. כוחנות .. שליטה באחרים ..
רק היחיד יכול לשחרר עצמו משלשלאות התודעה הכובלות אותו אל הידוע.
כלים לשחרור משלשלאות התודעה הכובלות אל הידוע – דרכים לשחרור מכבלי הידוע:
- לבקש התנסויות חדשות
- אומץ לחיות באי-ודאות
- אמונה, סקרנות, נחישות, רצון ללמוד ולהרחיב ..
- להבין, ללמוד, להכיל, להפנים – שהבלתי-ידוע הוא חלק בלתי-נפרד מהחיים שלנו, ושהתעלמות ממנו היא כמו הטמנת הראש בחול.
- כמו במשל האינדיאני על שני הזאבים – זו הבחירה שלנו – את מי אנו בוחרים להאכיל?
- להאמין שבבלתי-ידוע נוכל למצוא את הטוב, אם רק נדע לחפש ולמצוא אותו.
- לקבל השראה ועידוד מכאלה שכבר עברו בדרך הזו
החופש מהידוע
המושג "חופש מהידוע" מופיע בספר בשם זה מאת ג'ידו קרישנמורטי [5]. קרישנמורטי בפתיחה לספרו מעמיד זה מול זה שני מאפינים של ההיסטוריה האנושית: מצד אחד, החיפוש הרוחני של האדם אחר משמעות לחיים. מצד שני, במשך דורות כמעט כל בני-האדם כפופים, למעשה מכפיפים את חייהם הרוחניים, את רוחניותם – מערכות ערכים, קודים מוסריים – לסמכות חיצונית – משפחה, חברה, קהילה, תקשורת, כהני דת ואידיאולוגיות למיניהן, וכיו"ב. בכך מאפשרים לסמכויות חיצוניות להכתיב ולהנחיל לנו את התפישות שלהן – קודים חברתיים, נורמות ומוסכמות חברתיות, וכד' – לגבי האופן בו עלינו לחיות ולנהל את חיינו.
במובן מסוים, זה שורש כל רע – המצב שיוצר ומגדיר את הידוע שמונע יציאה עצמאית וחופשית לחיפוש ולמסע רוחני.
אנחנו זקוקים להדרכה לגבי איך להתנהל בעולם. תינוק שרק נולד יודע מעט מאוד על העולם שאליו הוא נולד, על החיים. לכן בשלב הראשון של חיינו – מינקות לבגרות – אנו גדלים תוך כפיפות לסמכות חיצונית, אך בהגיענו לבגרות הבחירה בידנו.
האלטרנטיבה היא לקום ולבקש את הסמכות הפנימית, האוטנטית, האמיתית, הנכונה לנו, בתוכנו ומתוכנו. היציאה לחופשי, השחרור מכבלי הידוע, כרוכים בבניה של סמכות פנימית, אוטנטית, ייחודית לכל אדם. לפיכך עולות השאלות: "איך בונים סמכות פנימית?" "מהי הסמכות הפנימית שלי?"
אבני הבנין של הסמכות הפנימית, האוטנטית, הן הבחירות החופשיות שאנו עושים כמענה לאתגרים שהחיים מעמידים כל הזמן בפנינו, מתוך האחריות שאנו נוטלים על עצמנו לחיינו, לקיומנו.
ויקטור פראנקל, אבי שיטת הלוגותרפיה, קשר [6] את המסע הרוחני עם החיפוש אחר משמעות ההוויה האנושית. את השאיפה האנושית למצוא משמעות לחיים – שאיפה למצוא טעם מוחשי בקיום האישי – הוא ראה ככוח מניע ראשוני של האדם.
פראנקל הביא את התובנה ש"במקום לשאול מה אני מבקש/ת מהחיים – לשאול מה החיים שלי מבקשים ממני"; ואת המענה לכך רק האדם עצמו – לא איש זולתו – יכול לתת, באמצעות הבחירות האוטנטיות שלו; ובאמצעות בחירות אלה יוכל האדם לגלות את משמעות חייו.
(הרחבה ברשימה על "הסמכות הפנימית")
(עודכן 29.9.2022)
[1] יונתן זקס, "השותפות הגדולה" (ספרי מגיד, הוצאת קורן, 2010), עמ' 89
[2] סיפור אמיתי, על עבד שחי באתונה העתיקה, שם היה מקובל שהוראה וחינוך היו מלאכות שנעשו בידי עבדים משכילים. העבד המסוים הזה מאוד בלט בכישוריו, עד שבעליו החליט לשחררו מעבדות כאות הוקרה ליכולותיו. לאחר השחרור שאלוהו, באופן די טבעי, "איך זה להרגיש משוחרר". תשובתו היתה שרק גופו היה בעבדות, אבל רוחו ומחשבתו היו תמיד חופשיות.
[3] הסיפור על הרוב שבוחר בשעבוד מרצון: השלשלאות הכובלות אותם אינן אלא דפוסי החשיבה המקובעים ונוקשים שלהם עצמם שהם מסרבים להתמודד איתם ולוותר עליהם. היחיד בסיפור, יוצא הדופן בחבורה, מאפשר לעצמו להשתחרר מהשלשלאות האלה וכך הוא זוכה לצאת אל האור.
[4] ויקיפדיה, "הארייט טאבמן"
[5] ג'ידו קרישנמורטי, "החופש מהידוע" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 1997)
[6] ויקטור פראנקל, "האדם מחפש משמעות" (הוצאת דביר 1970); "האל הלא-מודע" (הוצאת דביר 1985);
"הרופא והנפש" (הוצאת דביר 2010)