קול קורא לעדכון ושידרוג התפישה המדעית
קול קורא לעדכון ושידרוג התפישה המדעית
עיצוב תמונה: מאיה סטולר
קול קורא לשיתוף פעולה אקדמי בנושא "עדכון ושידרוג התפישה (פרדיגמה) המדעית" בדרכים של החלפת דעות, סיעור מוחות, מפגשים, כנסים, וכיו"ב.
רציונל
המדע מבקש לחקור, לתאר, להבין, לפענח, את המשמעויות של התופעות והתהליכים ביקום. המדע העכשווי מצמצם עצמו לחקר תופעות בעולם הגשמי בלבד, אך יש עוד ועוד עדויות המעידות על תופעות לא-גשמיות שאין לשלול את קיומן כחלק מהמציאות אך למדע הקיים אין כלים ויכולות אפילו להתחיל לחקור אותן.
עדויות אלה מצביעות על-כך שהספינה המדעית צריכה לשנות כיוון, להתעדכן ולהשתדרג, על-מנת למלא בנאמנות את משימתה לבאר, להסביר, לגלות משמעויות בכלל התופעות אותן אנו פוגשים בעולם הזה.
המדע השלם אמור לבקש את המשמעות של התופעות לא רק בעולם הגשמי, החומרי, אלא בכל היבטי המציאות – הן המציאות הגשמית, והן המציאות הבלתי-גשמית שאפשר להתייחס אליה גם כמציאות רוחנית.
להבנתי, עדכון ושידרוג כזה צריך לכלול:
- הכרה שיש ביקום גם מציאות רוחנית, בלתי-גשמית, והמדע השלם אמור לחקור את כל היבטי המציאות – הן המציאות הגשמית והן המציאות הבלתי-גשמית.
- זניחת התפישה המצמצמת(רדוקציוניסטית)-חומרנית-פיזיקליסטית לטובת אינטגרציה, קבלה והכללה של תופעות הנראות כשייכות לתחום הבלתי-גשמי אל תוך מדעי הטבע.
- הרחבת ארגז הכלים של השיטה המדעית ויצירת שפה משותפת לחקר העולם הבלתי-גשמי, הרוחני.
הכרה שיש ביקום גם מציאות רוחנית, בלתי-גשמית, והמדע השלם אמור לחקור את כל היבטי המציאות – הן המציאות הגשמית והן המציאות הבלתי-גשמית. לפיכך – זניחת התפישה החומרנית-פיזיקליסטית לטובת אינטגרציה, קבלה והכללה של תופעות הנראות כשייכות לתחום הבלתי-גשמי אל תוך מדעי הטבע
המדע הוא יצירה אנושית שנובעת מהשאיפה שלנו לתאר, להסביר, להבין את העולם ואת דרך פעולתו. תהליכים ותופעות המתרחשים בעולם הטבע הגשמי אנו קולטים בעזרת חושינו הגופניים. מלבדם יש תהליכים ותופעות (רגשיים, מנטליים, אינטואיציות, חוויות כמעט מוות, ..) שאנו פוגשים וחווים בתודעתנו ואשר אינם ממקור גשמי, חומרי. האדם הוא חלק מהיקום ולכן כל התהליכים שבו – לא רק הפיזיולוגיים אלא גם החוויתיים – אף הם חלק מהתהליכים ביקום. כך אנו מזהים שמלבד המימדים הגשמיים של עולם הטבע יש ביקום גם מימדים בלתי-גשמיים, נבדלים מהקודמים.
במשך מאות רבות היו המדעים הידועים כ"מדעי הטבע" מוגבלים באופן בלעדי למחקר ויישום של תופעות פיסיות, חומריות. תופעות הקשורות בחוויה האנושית נחשבות בזרם המרכזי של המדע כנבדלות ונפרדות לחלוטין מתחומי ההתייחסות והמחקר של מדעי הטבע. ההבחנה היא כה גדולה, שרוב אלה שעוסקים בימינו ביישום ובפיתוח של מדעי הטבע, מפיסיקה ועד לרפואה, מכחישים את עצם קיומן של תופעות השייכות לעולמות ולמימדים רוחניים, בלתי-גשמיים.
התפישה השלטת במחקר המדעי היא עדיין התפישה החומרנית-פיזיקליסטית, במובן של קבלת עדויות ותובנות הנשענות רק על מה שהחושים הגופניים (ומכשירים שחושים אלה משתמשים בהם) קולטים; וגישה שמנסה להסביר את כל התופעות, גם בעולם החיים, באמצעות מנגנונים פיסיקליים, כימיים ופיזיולוגיים בלבד.
עם זאת, בשנים האחרונות גדלה ההכרה, בליווי שפע הולך וגדל של ראיות, שתופעות מהתחום החווייתי האנושי לא רק שהן אמיתיות, אלא שהן בהחלט גם קשורות לתופעות הנעוצות בעולמות הפיסיים-חומריים. נראה שהמדע מתחיל להיפתח לממשק המפגיש את מדעי הטבע עם החוויה האנושית, אך עדיין התפישה השלטת במחקר זה היא התפישה החומרנית-פיזיקליסטית. רוב המחקר בנושא הזה נעשה בתחום מדעי המוח. אמנם יש הרבה מאוד תופעות מתחום החוויה האנושית, כחלומות, זיכרון, קבלת החלטות, וכיו"ב, אפילו מדיטציה, אשר נחשבות כקבילות ותקפות כמושאי מחקר כל עוד נראה שניתן לקשור אותן עם הסברים פיסיקלים-פיזיולוגים. אבל יש חוויות אחרות אשר מודרות מהמחקר באופן שיטתי ומוסדי, כמו חוויות חוץ-גופיות, חוויות מוות קליני, השפעה מרחוק, ישויות כמו נפש ונשמה, וכיו"ב, משום שלא ניתן לקשור אותן עם הסברים פיסיקלים-פיזיולוגים, ולא ניתן להגבילן לתחום המרחבי של המוח. אז יש התייחסויות כמו "אין כזה דבר נפש או נשמה כי לא ראינו באמצעות המכשירים שלנו"; או, למשל, התייחסויות לשפע העדויות על חוויות חוץ-גופיות כ"אי אפשר לשלול את העובדה שאנשים מדווחים עליהן, אבל זה לא אומר שהן אמיתיות".
ההבנה שמלבד המציאות הגשמית יש גם מציאות לא-גשמית, והיא אמיתית לא-פחות מהמציאות הגשמית, אינה חדשה – אפלטון אמר את זה, הקבלה אומרת את זה, ועוד. כעת גם המדע צריך לקבל את זה. ההכרה שקיימים מימדים רוחניים, לא-גשמיים, אשר באים לידי ביטוי בחיים בכלל ובחיי האדם בפרט, צריכה להוביל למעבר מהתפישה החומרנית-פיזיקליסטית לתפישה שלמה, הוליסטית, המתייחסת ליקום במלואו כמציאות שלמה, מציאות חיה, שיש בה גם מימדים גשמיים-חומריים וגם מימדים לא-גשמיים, רוחניים.
הכרה זו מציבה אלטרנטיבה, המאפשרת למדע להכיל גם את התופעות והחוויות ה"מוחרמות". זה לא מדע אחד לעולם הגשמי ומדע אחר, נפרד, לעולם הרוחני, אלא שני העולמות – הגשמי והרוחני – נפגשים ומשתלבים יחד.
לפיכך, הכיוון הוא לחקר של כל היבטי המציאות, גם החומרית וגם זו שאינה חומרית, ללא משוא פנים. בפרט, אך לא רק, זיהוי והכרה של העקרונות הקוסמיים הבסיסיים, הראשוניים, של הבריאה, שחלים ותקפים הן בעולם הגשמי והן בעולם הרוחני, והחוקים המתגלים במדעי הטבע הינם נגזרות שלהם; עקרונות שהם על-זמניים, משהו עמיד ויציב כי הוא נכון תמיד, בכל זמן ובכל מקום.
הרחבת ארגז הכלים של השיטה המדעית ויצירת שפה משותפת לחקר העולם הרוחני
עצם קיומן של תופעות שהן מעבר לאופק (העכשווי, לפחות) של המדע הפיסיקלי אין משמעותו שהן אינן אמיתיות; וקבלת המציאות הלא-גשמית כאמיתית היא אתגר עצום למדע. נדרש כאן מהפך מחשבתי אדיר, שחלק ממנו היא ההבנה שלחקר תופעות כאלה אנו עשויים להידרש לארגז כלים חדש לחלוטין, כפועל יוצא מהעובדה שכלי ההסבר הקיימים אינם מספקים. בסה"כ, לכל תופעה יש הכלים המתאימים לה. איננו צופים בחלל בעזרת מיקרוסקופ, ואיננו צופים בחיידקים בעזרת טלסקופ. צריך להתאים את הכלים לתופעה. זו הרחבת האמפיריציזם, לא שלילתו.
תהליכים ותופעות המתרחשים בעולם הטבע הגשמי אנו קולטים בעזרת חושינו הגופניים, אך כשאנחנו מבקשים להבין אותם אנו מתייחסים להשתקפות שלהם כשהם מיתרגמים לחוויה בתודעתנו. קיימים גם תהליכים ותופעות (רגשיים, מנטליים, אינטואיציות, חוויות מוות קליני, ..) שאנו פוגשים וחווים בתודעתנו ואשר אינם ממקור גשמי. בסופו של דבר אנו מעבדים את הרשמים והמידע הנקלטים בתוך התודעה שלנו, על-פי החוויה שאנו חווים מהם. מכאן עולה הצורך לזהות ולהשתמש בכלים הנשענים על החוויה האנושית גם ללא הישענות ושימוש ברשמים ומידע הנקלטים באמצעות החושים הגופניים.
נפוצה התפישה האומרת שהעולם הגשמי בו עוסקים מדעי הטבע הוא אובייקטיבי, ולכן ניתן לחקור אותו בכלים מדעיים; אך העולם הרוחני, הבלתי-גשמי, הוא סובייקטיבי, ולכן אינו ניתן לחקירה בכלים מדעיים. אולם – עקרון בסיסי ברפואה, בטכנולוגיה, בכלכלה, וכיו"ב, שבלעדיו מדעים ודיסציפלינות אלה לא היו יכולים להתקיים, הוא שלמרות שאין שני בני-אדם זהים – כל שני בני-אדם שונים זה מזה במובן כלשהו – עם זאת, כולנו בנויים, בעקרון, באותו האופן, אנטומית, פיזיולוגית ופסיכולוגית. כך גם בהיבט הרוחני – אמנם החוויות האישיות הן אינדיבידואליות, שונות מאדם לאדם, אך עדיין, המבנה הרוחני של כולנו הוא, בעקרון, זהה.
הדיון המדעי המקובל כולל תיאור של תופעות וניתוחן, תוך שאיפה להסקת העקרונות הכלליים הפועלים בהן. לשם כך נדרשת היכולת לשתף הבנות משותפות. לפיכך, כלי הכרחי במחקר המדעי הוא קיומה של שפה משותפת, המהווה בסיס לתקשורת ותשתית ליצירת כלי המחקר.
העובדה שהתודעות של כולנו בנויות ופועלות באותו האופן היא תנאי הכרחי ובסיסי ליצירת שפה משותפת ולקיומה של תקשורת. התודעה אינה חלק מהמבנה האנטומי הגופני, אך אותו כלל חל גם עליה – אצל כל בני-האדם התודעה פועלת, בעיקרון, באותו האופן. לולא כך, שפה ותקשורת לא היו יכולות להתקיים. לכן, למרות שהתודעה אינה ישות חומרית, ניתן לדון בה ובתהליכים תודעתיים באופן מדעי.
נקודות המוצא לתקשורת מילולית – בכל נושא – מצויות, קודם כל, בהדהוד, בזיהוי, של חוויות משותפות. זיהוי של חוויות משותפות מאפשר יצירת מושגים משותפים. זה הבסיס לשפה. אם יש לנו חוויות משותפות אנחנו יכולים לתקשר. בלעדיהן זה דו-שיח של חרשים. גם לחקר העולם הרוחני צריך ליצור שפה משותפת, שתאפשר להגיע להבנות משותפות ע"י זיהוי של חוויות משותפות.
לפיכך, אחת המטרות הראשוניות של המחקר אל תוך העולמות הרוחניים, הלא-גשמיים, היא לזהות יישויות ומושגים מתוך המציאות הלא-גשמית אשר בני אדם שונים יכולים לשתף, יכולים להסכים עליהם. בכך תוכל להיווצר שפה המתאימה למחקר המדעי.
הרחבת ארגז הכלים – דוגמאות
מחקר ב"גוף ראשון" – גילוי משמעות והסקת מסקנות מתוך התבוננות פנימית של החוקר בתוך עצמו, אל תוך עולמו הפנימי. התודעה היא המרחב שבו אנו מגלים משמעות לחוויות שאנו חווים, והתבוננות פנימה אל תוך התודעה היא חלק בלתי נפרד מלמידה. כבר הרקליטוס לפני כ- 2500 שנים אמר "חקרתי אל תוך עצמי".
אינטואיציה והתבוננות פנימית – דווקא האינטואיציה, ולא היסק לוגי-רציונלי, היא הכלי באמצעותו מושגים העקרונות הראשוניים שהם הבסיס של כל תיאוריה מדעית. האינטואיציה היא כאן במובן של קול פנימי המציע לנו הדרכה, כיווני תפישה, חשיבה ופעולה. היא אינה, כמו שאנשים רבים חושבים בטעות, אוסף של תפישות שגויות. כמובן – כמו כל הדרכה, צריך לבדוק אותה ולכוון לאשש אותה באמצעות הניסיון.
השיטה המדעית
חשוב להדגיש שאין כוונה לשינוי השיטה (מתודה) המדעית, אלא להיפך – הרחבתה והכללתה לכלל התופעות, תוך שמירתה:
♦ התבוננות בתופעה: תיאור התופעה והצגתה, העלאת שאלות, הצגת מודל, ביצוע תצפיות, סיכום תוצאות, הגעה למסקנות, התייחסות לרקע תיאורטי וידע מדעי קודמים.
♦ בעקבות ההתבוננות בתופעה – בקשה להבין את העקרונות הראשוניים שבבסיסה שאותם היא מביאה לידי ביטוי:
- השוואה בין תופעות שמזהים ביניהן קווי דמיון, היבטים דומים, המצביעים על קשרים אפשריים, ובקשה לגלות עקרונות משותפים.
- הניסיון הראשוני הוא להסביר באמצעות עקרונות ומושגים מוכרים. אם לא מצליח, מתחיל ביקוש אחר עקרונות חדשים מתאימים.
(כאן נכנס העניין של העלאת השערות ובדיקתן. בירור, ובמידת הצורך גם יצירה, של מושגים משותפים, הוא מרכיב נדרש בתהליך)
♦ מסקנות כלליות נוספות, מבט לעתיד.
הצעות לשאלות עיון ומחקר
על-פי התפישה המדעית המקובלת, המחקר המדעי אמור להיות מוגבל רק לחקר תופעות ותהליכים בעולם הגשמי, כאלה שניתן למדוד ולכמת, וגילוי ומתן משמעויות להם בהסברים לוגיים-רציונליים הנשענים על כללים סיבתיים-דטרמיניסטים, בלבד. אולם, מרכיב בלתי-נפרד בתפישה המדעית הוא הטלת ספק ואי קבלת דברים ותובנות כמובנים מאליהם מראש. ככל שמצטברות יותר ויותר עדויות על תופעות שהמדע העכשווי אינו יודע להסביר, והוא אף נטול כלים להתחיל לגשת לחקר תופעות אלה, עולות באופן טבעי שאלות:
- האם המדע חייב להיות מוגבל רק לחקר תופעות ותהליכים בעולם הגשמי?
- האם המדע חייב להיות מוגבל רק לחקר תופעות ותהליכים שניתן למדוד ולכמת?
- האם המדע חייב להיות מוגבל רק להסברים לוגיים-רציונליים וכללים סיבתיים-דטרמיניסטים?
- אילו סוגי ראיות יכולים להיחשב תקפים בחקירה כזו?
- מה יכול להיחשב כראייה בחקר העולמות הרוחניים, הבלתי-חומריים?
- האם אנחנו יכולים לסמוך על אותו סוג של ראיות המספיק במדע בעולם החומר, או שאנחנו צריכים לשנות משהו בתפישה שלנו לגבי מה שיכול לשמש כעדויות וראיות תקפות?
- מה המשמעות של 'הוכחה' במדע המתייחס למימדים הרוחניים של הקיום?
- נדרש שינוי בדפוסי חשיבה ופיתוח כלים תודעתיים. איך מקבלים ומפתחים כלים תודעתיים כאלה? איך לומדים להשתמש בהם? האם ניתן לקשור כלים תודעתיים כאלה עם הפרדיגמות המדעיות המקובלות?
- יצירת שפה משותפת
- זיהוי כלים מתאימים למחקר
- מה לגבי שימוש בכלים איכותיים? למשל אינטואיציה, התבוננות פנימית?
- האמנם "צירופי מקרים"?
- ה'אנטומיה' הרוחנית באדם. מסורות ותרבויות שונות מתייחסות מזה אלפי שנים ל'נפש', נשמה', 'רוח', וכיו"ב. כל אחת בדרכה, ויש הרבה שונויות ואי-התאמות. זה דומה למצבה של הרפואה לפני כאלפיים שנה. כעת הקריאה היא למחקר שיוביל ליצירת תמונה משותפת ואמינה. דרך אפשרית היא בבחינת התיפקוד (פונקציונליות) של המערכות הרוחניות השונות.
- חוויות כמעט מוות (NDE) וחוויות חוץ גופיות (OBE) הן מאוד משמעותיות למי שחווה אותן, אולם הן מאוד נדירות ורוב האנשים אינם חווים כאלה. על אילו עוד חוויות של חיבור לעולמות הבלתי-נראים שהן קיימות, גם אם הרבה פחות דרמטיות, ניתן להצביע?
(פורסם 16.1.2025, עודכן 8.2.2025)