אינטואיציה
אינטואיציה
מהי אינטואיציה?
בשונה ממה שאנשים רבים חושבים בשוגג, אינטואיציות אינן תפישות שגויות (misconceptions). אינטואיציה היא כמו קול הבא מתוכנו ומבקש להנחות אותנו, להציע לנו הדרכה. כמילה שמקורה בלטינית, את מובנה ומשמעותה של אינטואיציה ניתן ללמוד מתוך התבוננות במבנה של המילה באנגלית: IN+TUITION = INTUITION. IN במשמעות של "בתוך, בפנים", ו- TUITION במשמעות של "הוראה, הדרכה, הנחיה" (כמו ב- TUTOR), כלומר הדרכה והנחיה מתוך פנימיותו של האדם. האינטואיציה הינה, לפיכך, קול פנימי, מדריך פנימי.
כאשר, למשל, אנו שואלים את עצמנו בדבר כלשהו ומבקשים את התשובה בתוכנו, בתודעה הפנימית שלנו, התשובה באה מתוך האינטואיציה. האינטואיציה – במובן של "הדרכה פנימה" או "הדרכה פנימית" – הינה אז המענה שאנו מקבלים כאשר אנו מתבוננים פנימה לתוך תודעתנו בבקשת עזרה, הדרכה, הכוונה, ביאור, משמעות.
באפשרות אחרת, אינטואיציה מופיעה בצורה מאוד ברורה כאשר אדם עומד בפני צורך לפעול, והקול הפנימי קורא לו לפעול באופן המנוגד למה שהקנה לו החינוך שקיבל.
באיזו מידה אנו מקשיבים לאינטואיציה זו כבר הבחירה שלנו. מה קובע את ההקשבה שלנו לאינטואיציה שלנו? באיזו מידה אנו סומכים עליה, נותנים בה אמון? מאוד קל, יחסית, להקשיב לקול הפנימי כאשר הוא מציע משהו שהוא מקובל. בעצם, במצב כזה לא ברור אם זו באמת אינטואיציה, קול שמקורו פנימי, או רק הדהוד פנימי לקולות החיצוניים. אך כאשר הקול הפנימי מציע משהו השונה מהמקובל, ממה שנחשב קונבנציונלי, אז ברור שזהו באמת קול ממקור פנימי.
איך נדע אם לתת אמון באינטואיציה? באפשרות אחת, אם המסר מגיע אלינו בצורה כה חדה וברורה, שלא ניתן להתחמק ממנו. אנו משווים את המוצע ע"י הקולות החיצוניים עם המוצע ע"י הקול הפנימי, וברור לנו, כי רק זה המוצע ע"י הקול הפנימי הוא הנכון לנו, גם אם עדיין איננו רואים באופק את סוף הדרך. המסר הפנימי מכוון אותנו אז לחפש פתרונות בדרכים לא מקובלות – הוא אינו אומר לנו מראש איך ייראה הפתרון. כוח המשיכה של המקובל, הקונבנציונלי, הוא כה חזק, שהמסר הפנימי חייב להיות יותר חזק מהם. יש שיראו בכך מתן אמון עיוור באינטואיציה; אך העיוורון כאן הוא רק במובן החיצוני – מבט כלפי חוץ לא יביא תמיכה באינטואיציה, אך מבט פנימה יביא.
אפשרות שניה היא ללמוד לבטוח ולרכוש אמון באינטואיציה. מבחינת דרכו של אדם, אפשרות זו באה לידי ביטוי ומתחזקת עם השנים לאחר התנסויות של מתן אמון באינטואיציה והיווכחות שהיא אמנם מציעה לנו תשובות נכונות, גם אם ברגע ההצעה אין לה גיבוי חיצוני, ונשמע הקול הפנימי בלבד. ככל שצברנו יותר התנסויות כאלה, כן רב האמון שניתן לאינטואיציה, גם כנגד קולות חיצוניים מבלבלים ומבולבלים.
הקשבה לאינטואיציה היא כמו קבלת עצה. כאשר אדם עומד מול טריטוריה לא ידועה שאליו הוא או היא צריכים לפסוע (אם זה בחיים אישיים, בעבודה, במחקר, וכו'), ניסיון אישי אינו מספיק כדי לדעת איך להמשיך. אדם חכם מבקש, במקרה כזה, עצה; והיועץ הקרוב ביותר אלינו הוא זה שאנו יכולים לבקש ממנו עצה מתוך החיים הפנימיים שבנו. את האמון ביועץ זה בנינו בניסיון החיים שלנו. קבלת ייעוץ אינו מחייב, בהכרח, שהוא צריך להיות מיושם – זה עדיין הניסיון של האדם אשר ינחה אותו/ה אם לאמץ את העצה או לא.
מקרים של אינטואיציה
- אדם צעיר מוצא עצמו במבוי סתום, מול שוקת שבורה, בחייו – אורח החיים בו הוא גדל, האמיתות עליהם חונך לא מתאימים לו, והוא מוצא עצמו ריק מתוכן. קול פנימי מכוון אותו אל עבר מסלול בחיים הנוגד לחלוטין את אשר ספג במהלך התבגרותו.
- אישה עושה פיקניק עם משפחתה על גדת נהר. לפתע, ללא כל סימן נראה לעין או נשמע לאוזן, היא חשה תחושה ודאית שעשרות מטרים שם, בנקודה שמעבר לעיקול הנהר שלא נראית מהמקום בו היא נמצאת, אדם נמצא במצוקה. היא חשה לשם בעקבות הקול הפנימי, ואמנם, אדם נמצא במצוקה במים, ובזכות היענותה לאינטואיציה יכלה לעזור לו ולחלץ אותו ממצוקתו.
- רופאה פסיכיאטרית ניצבת מול מטופלת החווה קשיים נפשיים. הפרוטוקול הרפואי מחייב סוג מסוים של טיפול, אך הרופאה קולטת אינטואיטיבית את הקשיים של המטופלת ומבינה שטיפול בדרך הפרוטוקול הקיים איננו מתאים, לא רק שלא יעזור למטופלת אלא אף יכול להזיק לה. האינטואיציה שלה מציעה דרך טיפול שונה, הנוגדת את הפרוטוקול הרפואי התקני. היא בטוחה שהאינטואיציה שלה חכמה יותר מהפרוטוקול הרפואי, אך היא בדילמה – אם תפעל על-פי האינטואיציה ולמרות ביטחונה הטיפול לא יעזור היא עלולה להיות מואשמת ברשלנות, חוסר-אחריות רפואית; מצד שני, אם תפעל על-פי הפרוטוקול היא תהיה 'בסדר' מבחינת הממסד הרפואי, אך קרוב לוודאי שהמטופלת תפגע. בסיפור האמיתי הרופאה בחרה באפשרות השניה, ואמנם חששותיה התממשו כי המטופלת לא רק שמצבה לא השתפר אלא אף הורע. כתוצאה מכך בחרה הרופאה לתת מיום זה והלאה קדימות לשימוש באינטואיציה בעבודתה הרפואית.
- ניצול שואה סיפר איך במהלך השואה היה נער ונותר לבד מכל משפחתו, וחבר לכמה נערים נוספים שברחו והסתתרו במהלך כל המלחמה, ותמיד היתה לו ידיעה שמתקרבת סכנה שיגלו אותם, גם אם גורם הסכנה עדיין לא נראה בעין, ומתוך אותה ידיעה ברחו ועברו למיסתור אחר וכך לא התגלו וניצלו ושרדו את המלחמה.
- לוחמים מספרים על "ידיעה אינטואיטיבית" העולה ברגעים קריטיים בקרב הנותנת הנחיה איך לפעול ו"להציל את המצב".
תיקוף ופיתוח האינטואיציה – בניית אמון באינטואיציה
המתכונת של פיתוח האינטואיציה היא לפתח את החוויה שתאמר לנו מתי נכון לאמץ את העצה הניתנת על ידי האינטואיציה ומתי נכון, לעומת זאת, לדחות אותה. ללא ניסיון זה, האימוץ של הייעוץ האינטואיטיבי הוא כמו משחק הימורים ברולטה. את החוכמה של שימוש באינטואיציה – וברור, שאדם יכול להשתמש אך ורק באינטואיציה של עצמה/ו – לא ניתן ללמוד מספר או אפילו ממורה (אם כי החוכמה של אדם אחר יכולה להיות מועילה בפיתוח החוכמה שלנו). רק על ידי למידה חווייתית יכול אדם לפתח את השימוש שלו/שלה באינטואיציה.
אינטואיציה הולכת עם יצירתיות, וניתן לפתח אותה, ע"י הקשבה לקולות הפנימיים. האינטואיציה היא מובילה, מדריכה וגם מסייעת בפרשנות. פיתוח האינטואיציה דורש תשומת לב, סבלנות, התבוננות פנימית, הבנה שאיננו מושלמים, נכונות לשאת "כישלונות" (שאינם באמת כישלונות אלא התנסויות בדרך למציאת הדרך הנכונה).
בבירור, הדרכה פנימית לא ניתנת לשליטה או להכוונה ע"י אף אחד, וזו עשויה להיות אחת מהסיבות לדחייתה על ידי התרבות הקונבנציונלית. הדרכה קונבנציונלית היא חיצונית לאדם, ודרכה ניתן לשלוט באנשים אחרים ולכפות עליהם מרות. יתכן שזו הסיבה שבגללה התרבות המערבית, הקונבנציונלית, רואה באינטואיציה כלי נחות, בלתי-אמין, "לא-רציונלי", המבוסס על "תחושות בטן" ולכן לכאורה לא ניתן לסמוך עליו; ובמקום זאת היא דוגלת ב"עבודת ראש" – שימוש ויישום תהליכים לוגיים-רציונליים. אך למעשה האמת היא שכל תהליך לוגי צריך לצאת מנקודת מוצא כלשהי, ולנקודות מוצא אלה מגיעים בתהליך שאינו לוגי-רציונלי אלא דווקא מתוך האינטואיציה. כך שבעצם, האינטואיציה ה"לא-רציונלית" היא עילאית על התהליכים הלוגיים-רציונליים. התרבות המערבית הקונבנציונלית מדחיקה ומעלימה עובדה זו, עד כדי כך שברוב המקרים אנשים כלל אינם מודעים לנקודת המוצא של התהליך הלוגי. ניתן לומר שהתרבות המערבית יצרה ומאדירה את האמונה (הבלתי-רציונלית!) שהתהליכים הלוגיים הם-הם ואין בילתם, שהם עילאים על-פני "תחושות בטן" (אם-כי בפועל מתרבות העדויות וההבנות לכך שגם בחיים הקונבנציונלים החלטות מהותיות מתקבלות בדרך אינטואיטיבית).
למה הדבר דומה? כל מבנה זקוק, על-מנת שיוכל להיות יציב, חזק ואמין, ליסודות הנעוצים היטב בקרקע; לכל עץ יש שורשים, וחוזקו וחוסנו של העץ תלויים באיכות שורשיו. אך כאשר בני-אדם מתבוננים במבנה או בעץ, הם רואים רק את החלק שמעל הקרקע, ומתעלמים מהחלק הבלתי-נראה, זה שמתחת לקרקע, זה שבלעדיו המבנה או העץ לא היו יכולים להתקיים.
אינטואיציה היא כלי, יכולת אנושית הנזקקת לפיתוח, כמו כל יכולת או מיומנות אנושית אחרת, על-מנת שנוכל להשתמש בה. היא יכולה לסמוך על ניסיון קודם, ובוודאי שהיא עושה זאת במידה מסוימת, אבל לא רק על ניסיון. היא כמו פתיחה פתאומית של דלת לטריטוריה חדשה, לעולם חדש, דלת שהיתה סגורה לפני כן; כמו אור גדול הזורח לפתע במקום שהיה חשוך רק לפני רגע. היא משתמשת בניסיון קודם, היא נסמכת עליו, אך גם מוסיפה עליו משהו חדש.
פעמים רבות, רבות מדי, אנשים שוגים ומתיחסים בטעות להרחבות שגויות של ידע שנקלט בעבר כאל אינטואיציה. כדוגמא, סיפור ששמעתי פעם על תיירים בריטיים שהגיעו בפעם הראשונה לבית מלון באיטליה. הם הלכו לשירותים, ובשמחה פתחו את הברז שעליו נכתב "caldo", בציפיה לקבל מים קרים. הם לא ידעו, ולא עלה בדעתם לבדוק את זה קודם, כי באיטלקית "caldo" פירושו דווקא "חם", לא "קר" (cold באנגלית). כך נוצרות תפישות מוטעות – על ידי הרחבה שגויה של ידע קודם למצבים חדשים, בהנחה עיוורת שהידע הקודם רלוונטי למצב החדש, אבל מבלי לבדוק באמת את הרלוונטיות שלו. תפישות מוטעות הן רק קיבועים, רעיונות שלא נבדקו די הצורך. הם בהחלט לא אינטואיציה.
יש להדגיש לכן את ההכרה בחשיבותה של אינטואיציה, ואת החשיבות של שילוב הפיתוח של אינטואיציה, בכל תכנית חינוכית. למידה אמיתית היא קודם כל תהליך פנימי בתוך האדם, המחייב ככל האפשר מפגשים מגוונים ומצטברים ומעורבות עם העולם שמסביב, הן הנגלה והן הנסתר; במלים אחרות – פיתוח האינטואיציה.