בריאה והשגחה אלוהית
בריאה והשגחה אלוהית
אלוהים כבורא, המקור, של כל הבריאה; היחס בין מקור הקיום לבין ההוויה האנושית; מקומו, משימותיו ומשמעות קיומו של האדם בתוך מארג הבריאה, הגדול ממנו לאין שיעור.
רשימה זו מהדהדת תובנות בהגותם של א.ד. גורדון, מרטין בובר, ויקטור פראנקל ומרקוס אורליוס.
אלוהים – עקרון האחד
אלוהים הוא הבורא, המקור, ה"אבא ואמא" של כל הבריאה – של כל הריבוי, השונויות, ההפכים והסתירות. הוא הכוח המניע של הבריאה, המבוע שממנו נובע הקיום של הכול. כל הדברים באים משם, ראשית תנועתם. הכול זורם משם, והכול מתקיים מכוחו.
זהו עקרון האחד. "אחד" – לא במובן המתמטי-כמותי, כי את אלוהים לא ניתן לכמת, אלא במובן שהוא יחיד ומיוחד, שונה מכל מה שאנו מכירים או עשויים להכיר בעולם הגשמי. אלוהים הוא אבי כל הסיבות, אך הוא עצמו (עד כמה שניתן להתייחס לאלוהים ב-'הוא' ו'עצמו') אינו תוצאה של סיבה קודמת. הוא נמצא מעבר לכל שרשרת סיבתית, כי אבי כל הסיבות אינו יכול להיות גם חוליה בשרשרת.
את אלוהים לא ניתן לתפוש אלא רק דרך המפגש שלנו עם הבריאה. הבריאה היא אינסופית, מכילה את הכול, מה שיש ומה שיהיה, כל האפשרויות כולן. בתודעה שלנו איננו יכולים לתפוש את אינסופיות הבריאה, כי תודעת האדם, בהיותה סופית, אינה יכולה להכיל את האינסוף. אנו יכולים להדהד ולתפוש בתודעה שלנו רק פיסות מהבריאה, אך לעולם לא את כולה. ואם איננו יכולים לתפוש את הבריאה כולה, קל וחומר איננו יכולים לתפוש את אלוהים, מקור הבריאה. הוא מעבר ליכולת התפישה של התודעה שלנו. החיבור לאלוהים אינו עובר דרך הבנה והכרה אינטלקטואלית אלא דרך המפגש החי עם הבריאה.
ההשגחה הכללית
היסוד האלוהי הוא מהות העולם, מהות היקום, מהות הבריאה; "מהות" – כתמצית ומשמעות הקיום. הוא מנחה את הכול ומושל בכול, והבריאה, טבע העולם – היקום וכל אשר בו, חוקים ועקרונות, תופעות ותהליכים – הם מעשי האלוהות.
מעשי האלוהות מלאים השגחה, ההשגחה הכללית היא השפע הבא ממהות הבריאה אל כל היקום וכול מה שבו. טבע העולם נושא את הטוב עבור כל אחד מחלקי הבריאה. הוא עושה זאת באמצעות עקרונות הבריאה הבאים לידי ביטוי בחוקי הטבע, וגם באיכויות ובמהויות הבאות לידי ביטוי בחיי אדם, כל מה שטוב, כמו:
אמת, אחריות, אמונה, שימחה, הכרת תודה, זקיפות קומה, למידה, אמון, ענווה וצניעות, סבלנות וסובלנות, רגישות, חמלה, הקשבה, אמפטיה, אהבה, אכפתיות ותשומת לב, כבוד והוקרה, נדיבות, הומור, כנות ויושר, חסד, הבנה, אומץ ותעוזה, בקשת שלום, שלווה פנימית, סקרנות, תמיכה ועידוד, ..
איכויות אלה אינן רק ערכים מופשטים אלא תכנים אנרגטיים הכלולים בשפע הבא ממהות הבריאה.
כשם שאנו שרויים תמידית בתוך אטמוספירה בלתי-נראית ממנה אנו שואפים, בין אם במודע ובין אם לאו, אוויר לנשימה, כך גם אנו, עם כל מה שביקום, שרויים תמידית בתוך השפע של הבריאה, גם אם איננו רואים אותו, ויכולים לשאוב ממנו. וכמו שהאוויר שאנו נושמים מכיל את החמצן החיוני לקיומנו הגופני, כך שפע הבריאה מכיל את האיכויות החיוניות לקיומנו הרוחני.
"ומה עם סבל? ואסונות טבע? ומדוע יש כל-כך הרבה רוע בעולם? היכן כאן הטוב והשפע?" ישאל השואל. ובכן – דווקא מתוך התמודדות עם אתגרים שנחווים כקושי וסבל מציעה לנו ההשגחה הזדמנויות לצמיחה והתפתחות. גם אם במבט ראשוני, שטחי, זה לא נראה כך. נדרשות לכך למידה, העמקה, והבנה שאנו חלק ממערכת הרבה יותר גדולה מאיתנו, קרי הבריאה.
כשם שבאטמוספירה יש איזורים שבהם האוויר נקי וזך, ויש אחרים בהם האוויר מזוהם, וזו הבחירה שלנו היכן לשהות; וכשם שבאינטרנט יש מאגר עצום של תכנים ואנו בוחרים מה לצרוך ממנו – כך גם נתונה בידנו הבחירה מה אנו מבקשים לשאוב משפע הבריאה.
התופעות השליליות, כמו:
כעס, עוינות, שנאה, קנאה, אשמה, האשמה, ייאוש, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות, שליטה, ..
אינן, במקור, חלק משפע הבריאה. אבל לאדם ניתן חופש הבחירה, ובתוך החופש הזה נוצרו גם תופעות אלה. כמו שזיהום האוויר נוצר באדישות והתעלמות מהטבע, כך תופעות אלה נוצרו באדישות והתעלמות מטבע הבריאה.
היסוד האלוהי באדם
השפע האלוהי מוצע בבריאה לכל, אך כל חלק ביקום – דומם, צומח, בעלי-חיים, בני-אדם (ואולי גם מינים אחרים שאיננו מכירים) – בנוי לשאוב מהשפע שבבריאה באופן המיוחד ומתאים לו. בפרט, בכל אדם באשר הוא אדם (איש ואישה) יש נשמה שמקורה אלוהי. זו המשמעות של היותנו ברואים ב"צלם אלוהים" – חלק מובהק, מובנה, מהמהות האנושית שלנו. זה היסוד האלוהי, הניצוץ האלוהי, המהות האלוהית שבנו – מעין 'שלוחה' של המהות האלוהית הכללית, מהות הבריאה. הוא מהווה מרכז רוחני, מוקד רוחני, בעולם הפנימי שלנו. באמצעות שלוחה זו יש לכל אדם האפשרות לקשר ישיר עם אלוהים, עם הבריאה.
בעידן שלנו, שבו נושא זכויות האדם הוא כה מרכזי, חשוב מאוד להזכיר ולהדגיש שהאפשרות לקשר ישיר עם אלוהים, עם הבריאה, היא זכות העומדת לכל אדם באשר הוא אדם, בהיותו נברא "בצלם אלוהים", ללא צורך במתווכים שיעשו זאת עבורו. קיימת כאן הזכות ליהנות מהשפע המגיע כל הזמן מהבריאה שהוא זמין לכולם אם רק יבחרו להתחבר אליו, וגם לתרום בדרך זו לבריאה.
ליסוד האלוהי בנו יש ריבונות משל עצמו – הוא אוטונומי, עומד ברשות עצמו ואחראי לעצמו. אנו לומדים וניזונים ממנו. הוא לא כפוף לנו, אבל אנחנו יכולים להגביל אותו.
הקשר בין האדם לבריאה
תובנות אלה אינן חדשות. ההיענות של האדם לשפע הבא מהבריאה היא נושא מרכזי בקבלה ובהגות מודרנית. א.ד. גורדון, למשל, הבין [1] שהמפגש הראשוני של האדם עם העולם סביבו, עם המציאות בה הוא שרוי, מתקיים כמפגש ישיר, בלתי-אמצעי, עם משהו ממהות הבריאה. כדי לתאר מפגש זה המציא גורדון והגה לראשונה את המושג "חוויה" כהֶלְחֶם של "חיים" + "הוויה": המפגש של ההוויה האנושית – החיים – עם ההוויה הקוסמית – מהות הבריאה –יוצר את החוויה האנושית. מפגש זה מתקיים באמצעות הניצוץ האלוהי, השלוחה האלוהית, שבנו, וחוקי ההכרה המודעת לא חלים עליו. ההכרה המודעת נכנסת לתמונה, אם היא נכנסת, רק לאחר-מכן. באופן שכזה "חוויה" היא הווית החיים – החיבור, המפגש, בין הניצוץ האלוהי האישי באדם לבין המהות האלוהית הכללית בבריאה; מפגש חי בין אדם לבריאה, הדהוד בין מהות האדם ומהות הבריאה. זה ההדהוד הקוסמי – הדהוד אוהד sympathetic resonance, המוכר בקבלה, למשל, כ״חוק השתוות הצורה״ [2], או כ- Ganying בפילוסופיה הסינית המסורתית. [3]
את המושג "הוויה" אנחנו מבינים כמהות המציאות, בין אם מדובר במציאות של הבריאה כולה ובין אם מדובר במציאות החיים של אדם יחיד.
[מצער לחיווכח שבשיח הנוכחי בעברית נשכחה המשמעות המקורית הזו של "חוויה", ונותרה רק כמילה נרדפת ל"התנסות", כתיאור של סתם "אירוע מעניין" או "בילוי", במובן הרבה יותר רדוד מאשר הכוונה המקורית.]
כמו שאנו שואפים מן האטמוספירה אוויר לנשימה, כך ניזונה החוויה באופן ישיר ובלתי-אמצעי (לכן אינה מוגבלת על-ידי דפוסים, תבניות וכיו"ב) מתוך ההוויה העולמית, ממהות הבריאה, אל תוך חיי האדם היחיד. גורדון ראה את החוויה כמעין אור נעלם, המביא אלינו, בני-האדם, באמצעות הווית החיים את ההוויה הקוסמית, מהות הבריאה, כמעין אור עליון. כך מתחיל סיפור החוויה כאשר משהו מתוך ההוויה העולמית חודר אל תוך העולם הפנימי, ההוויה האנושית, של בן-אנוש כלשהו, ושם פוגש את החיים האנושיים.
מרטין בובר התייחס [4] למהות האלוהית כ"אתה". למהות האלוהית הכללית הוא קרא “האתה הנצחי”, ולשלוחה האלוהית, היסוד האלוהי הייחודי שבכל אדם “אתה שנתייחד”. ה“אתה שנתייחד” הוא כאשנב אל ה"אתה הנצחי", ובאמצעותו מתקיים המפגש בין ה"אני" ל"אתה הנצחי".
למעשה, כל מפגש אמיתי שלנו עם העולם הוא אשנב לאלוהות. באמצעות היסוד האלוהי בנו – המהות הרוחנית, הנשמה – אנו מקבלים, מצד אחד, מושג על העולם סביבנו ובתוכנו, ומצד שני אנו יכולים להכיר את המהות האלוהית הכללית. את הקשר בין המהות האלוהית הכללית לבין העולם הרוחני הפנימי, שהוא הניצוץ האלוהי שבאדם, אפשר לראות כזיקה לבריאה, גם עם הכתיב זיקה = זיק ה'. הזיקות שבין האדם לעולם, לאדם אחר ולעצמו, הן אשנבים אל ה"אתה הנצחי".
אלוהים מתקשר איתנו לא דרך רעמים וברקים, אלא באמצעות האינטואיציה, החוויה, הקול הפנימי שאינו נשמע באוזניים – קול דממה דקה:
.. לֹא בָרוּחַ יְהוָה .. לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה .. לֹא בָאֵשׁ יְהוָה .. אַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. (מלכים א' יט)
באמצעות הקשר הזה אנו ניזונים מהבריאה, ומצד שני המהות האלוהית גם רואה את כל מחשבותינו ועולמנו הפנימי כפי שהם, ללא קליפות וסייגים, כפי שגם נאמר בפסוק המקראי
כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב (שמואל א' טז)
ההשגחה הפרטית
ההשגחה הפרטית היא הצמצום של ההשגחה הכללית לקשר בין אלוהים, מהות הבריאה, ובין האדם היחיד, הנבדל מאחרים.
האדם נחשף כך לשפע הבא מן הבריאה, אך שפע זה אינו בא כאשראי בלתי-מוגבל, מעין גן-עדן עלי אדמות, אלא מגיע בתביעה: כמו שויקטור פראנקל כתב [5], האדם צריך לשאול את עצמו "מה החיים – אלוהים, הבריאה – מבקשים ממני?" ובהרחבה – לשאול "מה משימתי בחיים?" "לשם מה הגעתי לכאן, לארץ?" מה אני אמור/ה לעשות כאן?"
מי שנענה לקריאה זו מגלה בתוך עצמו במהלך החיים את משמעות ההוויה האנושית. לאלה שנענים לה, ראה פראנקל את השאיפה האנושית למצוא משמעות לחיים, למצוא טעם מוחשי בקיום האישי, ככוח מניע ראשוני של האדם.
פראנקל גם הדגיש שלא על האדם לשאול מהי משמעות החיים, אלא במקום זאת האדם הוא שנשאל, כאמור, והוא זה שחייב להשיב, כמענה על האתגרים שחייו מציבים לפניו, בתשובה פעילה – מתוך הפעולות שלו וההתנהלות שלו. התשובות מתבטאות במעשה, כי רק באמצעות מעשים אפשר לענות באמת על אתגרי החיים.
איך נדע מה החיים מבקשים מאיתנו? אף אחד לא יכול לענות על כך – מלבדנו. כל אחד ואחת מאיתנו יחיד/ה ומיוחד/ת. לכל אחד ואחת תפקיד ייחודי, משימה ייחודית. לכן גם התשובות והמענים הם ייחודיים לנו.
את המענה לשאלת החיים אנו נותנים תוך שימוש באיכויות, מהויות, התכנים האנרגטיים שאנו קולטים מתוך שפע הבריאה. בעצם השימוש בהם אנו נהנים מהם, הם מעשירים אותנו, והופכים להיות חלק מעצמנו. במעשינו אנו גם תורמים למאגר האיכויות שבבריאה, מחזקים ומעשירים אותו. זו משמעות ה"גמול" אשר האדם נהנה ממנו.
אלוהים מצפה (עד כמה שניתן להשתמש בשפה אנושית לתיאור אלוהים..) שכל אדם ישאל את עצמו שאלות כאלה, וכיוון שכל אדם הוא בריאה ייחודית, גם התשובה, שהאדם יכול לגלות במהלך חייו, היא ייחודית לכל אדם. הוא כאילו פונה לאדם ואומר-שואל: "מה אתה עושה עם החיים שקיבלת? האם אתה משתמש בהם בתבונה, בדבקות ומסירות?". הוא וודאי רוצה ומבקש, אפילו מייחל, שגם נענה לו, בכל דרך שמתאימה לנו; שנביא לידי ביטוי, במיטב ובמירב ככל האפשר, את האיכויות והסגולות האנושיות שבנו.
את המשמעויות של החוויות שאנו חווים אנו מוצאים, מגלים, מפענחים, באמצעות, בתוך ומתוך, העולם הרוחני הפנימי – השלוחה האלוהית שבנו. מתוך התבוננות אל תוך העולם הפנימי שבנו.
היסוד האלוהי שבנו מעניק לנו משמעות. הוא זה שמאפשר לנו לפענח את החוויות שאנו חווים, להבין את עצמנו ואת העולם.
ההשגחה האלוהית הפרטית מתקיימת באמצעות הזיקה לבריאה, דרך השלוחה האלוהית שבנו, בעזרת האינטואיציה שהיא הקול המדריך הפנימי. היא מציעה לנו ליווי, תמיכה, ייעוץ, אזהרה מסכנות ומגוון הזדמנויות ללמידה והתפתחות, כדרכם של הורים ומחנכים טובים. זו האחריות שלנו להיעזר ולהשתמש בהם. היא איננה פיקוח שמטרתו לוודא הליכה בתלם, הגורר הענשה במקרה של סטייה.
ההשגחה האלוהית יכולה להתבטא גם כמענה לתפילה. לכל אדם הזכות לקשר ישיר עם אלוהים, עם הבריאה. הקשר הוא דו-כיווני, וכך יכול אדם לפנות לאל בבקשת חיזוק ועזרה בשעה של צורך, קושי, צרה ומצוקה. בדרך של תפילה, מדיטציה, או כל דרך אחרת המתאימה ונכונה לאדם, כדברי מזמור תהילים
אֶשָּׂא עֵינַי אֶל-הֶהָרִים. מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי? עֶזְרִי מֵעִם יְהוָה, עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (תהילים קכא)
ההשגחה מקשיבה לתפילה ומציעה את עזרתו של האל, את עזרת הבריאה, אך על האדם להיות ראוי לה – לא להיות פסיבי אלא פעיל בהיענות לסיוע וקבלת העזרה במיטב יכולתו. כך, עקרון "השתוות הצורה" הקבלי אומר שכדי להיות מסוגל לקבל את שפע הבריאה על האדם להיות "כלי" הבנוי בצורה מתאימה לאיכויות – כדי לקלוט אותן עלינו לפתח בתוכנו רגישות להן; ה"כלי" שאמור לתפוס דבר מסוים צריך להכיל בתוכו משהו מהאיכות של אותו הדבר שהוא אמור לקלוט.
"המהות האלוהית מסייעת לאדם בדרכו, אם אך ילך בדרכיה ונתיב הגיונותיו יהיה כנתיב הגיונותיה" [6]
בסה"כ, המהות האלוהית נותנת בידי האדם את הכוח לפעול נכון, להימנע מרע. אך האחריות להוציא אל הפועל היא בידי האדם, באמצעות הבחירה החופשית הנתונה בידי האדם – "ובחרת בחיים", "סור מרע ועשה טוב".
משפט מוסלמי: "בטח באללה, אך תחילה קשור את גמלך".
(פורסם 3.1.2026)
[1] א.ד. גורדון, "האדם והטבע" (הוצאת מאגנס, ירושלים, תש"פ 2020).
[2] קבלה לעם, "מבוא לחכמת הקבלה" (לייטמן, תשע"ב 2012).
[5]
ויקטור פראנקל, "האדם מחפש משמעות" (הוצאת דביר 1970), "הרופא והנפש" (הוצאת דביר 2010).
[3] https://en.wikipedia.org/wiki/Ganying נצפה 19/9/2023.
[4]
מרדכי מרטין בובר, "אני ואתה", בתוך "בסוד שיח – על האדם ועמידתו נוכח ההוויה" (מוסד ביאליק, ירושלים תשי"ט 1959).
[6] מרקוס אורליוס, "מחשבות לעצמי" (נהר ספרים, בנימינה, 2012).