גשמיות ורוחניות
גשמיות ורוחניות
"אם כל אשר נראה היה בלתי נראה, אז כל הבלתי נראה היה נראה. אך יש כאלה הרואים את שניהם וחוקרים את השלישי"
גשמיות ורוחניות הן שתי הדרכים בהן אנו, בני האדם, מתייחסים אל העולם; העולם בכללותו, במלואו, וזה כולל גם אותנו עצמנו. אנחנו צריכים את שתיהן כדי שההתייחסות שלנו אל העולם תהיה שלמה.
איך ניתן להבחין, להבדיל, ביניהן? האם ניתן לתחום, להעביר ביניהן קו ברור (הגדרה – מלשון 'גדר'), כך שניתן יהיה לומר שרוחניות מצד זה של הקו וגשמיות היא מצידו השני?
אפשר לומר שמושא הגשמיות הוא כל מה שאנו יכולים לחוות באמצעות החושים הגופניים ולתפוש ולהכיר באמצעות השכל, הרציו; בשפה אזוטרית אלה 'העולמות הנראים'. זה העולם שמדעי הטבע מתייחסים אליו. עולמות הרוח, מושא הרוחניות, 'העולמות הבלתי-נראים', הם כל שלא ניתן לתפוש באופן גופני ושכלי; אפשר רק לומר עליהם שהם כל מה שאינו גשמי. עבור התפישה השכלית זו מעין הגדרה בדרך השלילה.
מהו שאפשר לתפוש באופן גופני ושכלי? כשאנו עומדים בראש גבעה ומתבוננים סביב, האופק הוא הגבול של התחום שאנו יכולים לראות ולתפוש באופן גופני ושכלי. איננו יכולים לתפוש את מה שמעבר לאופק, אבל הוא קיים שם, ואנו יודעים שהוא קיים. אם נעלה על ראש של הר, גבוה יותר, האופק יתרחק, ואז התחום שאנו יכולים לתפוש באופן גופני ושכלי גדל. ככל שנעלה גבוה יותר (במסוק, במטוס, וכד') כך יתרחק האופק ויגדל התחום שאנו יכולים לתפוש באופן גופני ושכלי (תחום ה'גשמיות'), אבל תמיד יישאר כל מה שמעבר לאופק שאותו איננו יכולים לתפוש באופן גופני ושכלי, אבל, כאמור, הוא קיים שם, ואנו יודעים שהוא קיים..
לומר שיש רק גשמיות ואין רוחניות זה כמו לומר שמה שנמצא מעבר לאופק ולכן איננו רואים אותו – לא קיים; כמו התפישה של 'כדור הארץ שטוח'. אבל למידה והתפתחות אנושית מעידות אחרת ..
מימדים גשמיים ומימדים רוחניים
אנו מכירים שהעולם הגשמי הוא מרחב בעל שלושה מימדים גיאומטריים. לאלה מצרפת הפיסיקה את מימד הזמן, השונה מהמימדים הגיאומטריים בכך שהוא מתגלה בתודעתנו ואפשרית בו תנועה בכיוון אחד בלבד. בהמשך לכך המציאות הרוחנית, הלא-גשמית, מציעה קיום של מימדים נוספים המתגלים בתודעתנו. ביחד מוצגת כאן תפישה שלמה, הוליסטית, המתייחסת ליקום במלואו כמציאות שלמה, מציאות חיה, שיש בה מצד אחד מימדים גשמיים-חומריים ויחד איתם, מצד שני, גם – ובמובן מסוים בעיקר – מימדים לא-גשמיים, רוחניים. בכל המקרים התודעה האנושית היא המרחב שבו אנו מעבדים ונותנים משמעות לחוויות ולהתנסויות שלנו הן בעולם הגשמי והן בעולם הרוחני.
נדמיין לעצמנו שמשלחת של חייזרים מגיעה לכדור הארץ, ואנו לוקחים אותם לסיור להכרת החיים כאן. הם מאוד אינטליגנטים, אולם מעולם לא ראו מכוניות. נניח שאנו עומדים איתם בצד הכביש וצופים במכוניות העוברות בו. ממרחק איננו רואים את האדם הנוהג במכונית, והחייזרים מבקשים לדעת מה גורם למכונית לנוע. אנחנו פותחים בהסבר מלא על כל המערכות ההנדסיות במכונית ואיך הן פועלות, אבל אז החייזרים עוצרים אותנו ואומרים שהם מבינים שהמכונית היא מכונה ויש בה מנגנונים מכניים, אבל מה שהם מבקשים לדעת זה מה גורם למכונית לנוע, לא איך היא נעה – מנגנונים (בהכרח מכניים) לא פועלים מעצמם. הם צריכים שמשהו יפעיל אותם, יניע אותם.
בלשון הדיבור אנו רגילים לומר "מכונית נוסעת בכביש", אבל אף שאיננו רואים את האדם הנוהג במכונית ברור לנו שהמכונית אינה נוסעת ונוהגת מעצמה – יש אדם הנוהג בה (או מפעיל מרחוק מערכת הנוהגת בה). האדם אינו חלק מהמכונית, אבל הוא האחראי לתנועה שלה. האדם יכול להיכנס אל תוך המכונית ולהפעיל אותה, ואז אנו רואים כמיכלול אחד "מכונית נוסעת בכביש", אבל כשהאדם יוצא מהמכונית, היא לא יכולה לנוע לבד, מכוח עצמה.
מתוך הכרת האופן בו מכוניות בנויות אנו מבינים את תנועת המכונית ברמה המכנית-פיסיקלית. אולם אין לנו שום דרך להבין, מתוך הצפייה בתנועת המכונית, מה מניע אותה מבחינת אופי הנסיעה (לאט/מהר, ישר/בזיגזג, ..) ומבחינת מטרת הנסיעה, כי כדי לענות על שאלות כאלה עלינו לפנות אל האדם הנוהג ברכב.
הנוהג ברכב משתמש בתהליכים פיסיקליים-כימיים כדי לגרום לרכב לנוע, וכך להתקדם איתו (עם הרכב) אל המטרה (האנושית). מחקר פיסיקלי-כימי יכול ללמד על ה'איך' של תנועת המכונית, אך לא על ה'למה'.
יש כאן הבחנה ברורה בין "איך המכונית נעה" שהוא הסבר מכני-פיסיקלי לבין "מה גורם למכונית לנוע" שהוא ההסבר הרוחני.
המימדים לא-גשמיים, הרוחניים, הם מימדים רבים מעל העולם הגשמי, ועבורם העולם הגשמי הוא כמעין פלטפורמה, כמו במת תיאטרון. כדרך נוספת להמחשת הרעיון נתבונן באיור שלהלן: מתוארים בו שלושה גופים – גליל, חרוט וכדור – ומישור (דו-ממדי) החותך אותם. נניח שהמישור הוא "שטוּחֶרֶץ" – ארץ שטוחה (flatland) – מרחב בו חיים יצורים דו-ממדיים – ה"שטוחיים". החושים הישירים שלהם (בדומה לחושים הגופניים שלנו) מוגבלים למרחב המחיה שלהם, למישור הדו-ממדי בלבד. לכן, מבחינתם, שלושת הגופים מופיעים כעיגולים, וכל עוד ההתייחסות אל הגופים היא מתוך שני ממדי המישור בלבד אין השטוחיים יכולים להבחין ולהבדיל ביניהם.
כיוון שהגופים מופיעים במרחב המחיה של השטוחיים, גם אם בצורה מצומצמת, הם (הגופים) חלק מעולמם של השטחיים. מכאן מסתבר שהמרחב התלת-מימדי בו הגופים מוגדרים הוא למעשה מרחב הקיום הרחב, המלא, של השטוחיים. את המימד הנוסף, הניצב למישור, המימד שהוא מעבר למימדים הגיאומטריים הגשמיים של שטוּחֶרֶץ, אין השטוחיים יכולים להכיר באמצעות החושים הישירים שלהם. למימד זה יש משמעות מיוחדת, כי רק באמצעותו הם יכולים לזהות את ההבדלים בין הגופים:
נדמיין שגורם חיצוני עלום, בלתי ניתן לזיהוי ולחישה ע"י השטוחיים, מעלה ומוריד את הגופים יחסית למישור. כעת מגלים השטוחיים הבדלים באופן ההשתנות – עיגול אחד יישאר כמות שהוא ללא שינוי, עיגול שני יגדל (או יקטן) בצורה ליניארית, והעיגול השלישי ישתנה בצורה לא-ליניארית. אופני ההשתנות של העיגולים מצביעים לשטוחיים על כך שיש שם תופעות מורכבות יותר מעיגולים גרידא, אבל החושים הדו-ממדיים שלהם אינם יכולים לפענח אותן. הדרך היחידה שיש להם ללמוד על תופעות אלה היא בדרך נסיבתית, בלתי-ישירה בלבד, מתוך הפרשנויות שהם יכולים לתת בעקבות התצפיות באופן ההשתנות של העיגולים. נדרשת מהם הכרה שקיימים מימדי קיום שהם מעבר ליכולת ההכלה של החושים הישירים שלהם – יכולת תפישה נוספת, מעבר לחושים הישירים. רק בדרך זו הם יכולים להסיק על מבנה שלושת הגופים.
המרחב הגשמי הדו-ממדי של השטוחיים – השטוּחֶרֶץ – הוא צמצום של המרחב התלת-מימדי, שהוא מרחב הקיום הרחב, המוכלל, שלהם. באופן דומה, המרחב הגשמי התלת-מימדי שלנו הוא תוצאת הצמצום של הממדים הרוחניים במרחב הקיום המוכלל שלנו.
קיומה של המציאות הרוחנית אינה 'אמונה', אלא מסקנה רציונלית. אולם הרציונליות היא רק צד אחד של התמונה; משום שהיא נשענת על החוויות שאנו מכירים ומזהים בתוך עצמנו, בהתבוננות פנימית בתוך תודעתנו. המסקנה הרציונלית היא אז מעין 'המכסה שעל הסיר', כשה'סיר' הוא המציאות החוויתית שאנו מכירים ומזהים בתוכנו. התבוננות פנימית היא הכרחית כדי לקבל את המסקנה, כי רק באמצעותה ניתן לפגוש את המציאות החוויתית. זו גם הסיבה שהרבה מאוד אנשים שמבקשים רק הסתכלות חיצונית, רציונלית, ונמנעים מהתבוננות פנימית, גם לא יכולים לקבל או להסכים עם מסקנה זו. כיוון שהמציאות הרוחנית היא מעבר לאופק של המדע הפיסיקלי, לא ניתן לגלות אותה בכלים של מדע זה.
למידה והתפתחות
בשבילנו למידה זה כמו לעלות גבוה יותר באנאלוגיה בפיסקה הפותחת. ככל שאנו לומדים יותר ומכירים יותר אנו מגדילים את מה שהוא תחום הגשמיות עבורנו, ועם זאת ככל שאנו לומדים יותר ומכירים יותר אנו מרחיבים את הבסיס הגשמי שלנו לחיים רוחניים; אבל תמיד יישאר תחום הרוחניות שהוא איננו יכול להיות נתפש באמצעות החושים הגופניים והשכל. "ככל שאני יודע יותר, אני יותר יודע כמה הרבה שאינני יודע"
זה גם אומר שאין 'גשמיות' אחת שהיא זהה לכל בני-האדם, אלא לכל אחד לפי מידת ההכרה שבו.
אימרה של חז"ל (כאילו בשם אלוהים): ״פיתחו לי כחודה של מחט – ואני אפתח לכם כפתחו של אולם״ (מדרש רבה, שיר השירים)
'חודה של מחט' זה מה שאנו רואים כרגע, מכירים כרגע. 'פתחו של אולם' (פתחו של עולם?) הוא פתח למה שעדיין איננו מכירים ואפילו לא משערים בנפשנו.
'פתחו של אולם' מוצע לנו כפוטנציה, כאפשרות להגיע ולהיכנס לשם.
כדי לראות 'פתחו של אולם' צריך לפתוח את העיניים, ולא להישאר ב'חודה של מחט' .. לחיות בענווה ולהכיר שמלבד מה שאנו מכירים יש עוד עולם עצום שאיננו מכירים. רק אז נוכל לראות 'פתחו של אולם'.
אם אדם עוצם עיניו בחוזקה, במחשבה ש'חודה של מחט' שהוא רואה זה כל העולם, לא משנה כמה אלוהים יראה לו ברעמים וברקים את 'פתחו של אולם', הוא בעיוורונו לא יראה את זה .. כדי לראות את 'פתחו של אולם' אדם צריך קודם כל להכיר שמה שהוא רואה היום זה רק 'חודה של מחט', והוא צריך לרצות – להשתוקק – לראות את 'פתחו של אולם'; ואז הוא צריך לרצות – להשתוקק – להגיע ל'פתחו של אולם' ולעבור דרכו, כדי להיכנס אל תוך ה'אולם' – עולם – שאינו מכיר, ולהתגבר, תוך אמונה ובטחון, על כל מיני פחדים וחששות שהם מאוד אנושיים, כדי לפגוש באמת את מה שיש שם.
למידה היא הרחבת ההכרה.
כשאנו מגיעים לגבול המוכר עולות שאלות שאין לנו תשובה עליהן. אז יש שתי אפשרויות. אחת, לומר ש"יש שאלות שלא ניתן להשיב עליהן, שאלות שאין להן תשובה, דברים שלא ניתן לתפוס ולהבין", ולהתייחס לזה כאל מצב נתון וקבוע שאין מה לעשות לגביו. זהו להישאר ב'חודה של מחט'. האפשרות האחרת היא להאמין ששם, מעבר למה שמוכר, מעבר ל'פתחו של אולם' (שהוא רק הפתח למה שאינו מוכר ואינו ידוע), עשויות להימצא תשובות, ואז לפעול להגיע ל'פתחו של אולם' ולעבור דרכו. אנו, בני-האדם, מתנדנדים תמיד בין שתי האפשרויות. הגשר ביניהן הוא בתפישה ש"יש שאלות שהיום אינני יודע לענות עליהן, אך אולי אוכל בעתיד".
הדרך לתפוס את המציאות הרוחנית היא ע"י שילוב של רגש ושכל, לב ומוח, ע"י הדהוד בעולמנו הפנימי.
גשמיות אנו תופשים באמצעות החושים הגופניים ומכירים באמצעות השכל, הרציו. לרוחניות אנו מתחברים באמצעות החוויה, שהיא הווית החיים, לחיות את ההוויה; אינטואיציה, למשל.
הגשמה = הוצאה והבאה מן הכוח אל הפועל, מרוחניות לגשמיות.
רוחניות ורציונליות
הבסיס לרוחניות הוא הכרה – מודעת כמובן – של האדם בהיותו חלק מהבריאה, ובשאיפה הנובעת מכך להיות שותף ולקחת חלק פעיל בבריאה, ואז רוחניות היא הגשמה ומימוש של הכרה זו, כל אחד בדרך המתאימה לו. תהליך רוחני מביא לידי ביטוי שיתוף פעולה – בתוך המיכלול האנושי – הן של העולם הרגשי והן של העולם המנטלי של האדם. גם הלב וגם המוח.
רציונליות היא תהליך שכלי, מנטלי, שאינו מחייב כלל השתתפות רגשית. 'רציו' בלטינית משמעו 'שכל'. בשיח היום-יומי 'רציונליות' ו'הגיון', 'לוגיקה', הם מושגים חופפים, או כמעט חופפים. ההגיון הוא כלי, שתפקידו להביא אותנו מ-'א' ל-'ג' דרך 'ב', כש-'א' היא איזושהי נקודת מוצא, 'ב' הם כללי היסק, ו-'ג' היא התוצאה, המסקנה. אבל איך מגיעים ל-'א'? כאן זו כבר לא הלוגיקה, אלא האינטואיציה. במילים אחרות, זהו הדהוד פנימי.
רציונליות היא הדרך בה פונקציית ההכרה – הרציו, השכל – מטפלת במה שמוכר לנו. אך פונקציית ההכרה גם מחפשת דרכים להכיר את מה שאינו מוכר. העדות המוחשית ביותר לכך היא מושגי האי-רציונליות והאינסוף במתמטיקה.
במתמטיקה, למשל, קיימת ההבחנה בין מספרים רציונליים לאי-רציונליים – מספר רציונלי הוא מספר שניתן לתארו כשבר, או יחס בין שני מספרים שלמים. גם בהצגה כשבר עשרוני בחלק שאחרי הנקודה יש סדרת מספרים סופית שחוזרת על עצמה, כך שכדי לדעת מספר כזה מספיק לדעת מספר סופי של ספרות, ואת זה השכל יכול לעשות. לכן אלה מספרים רציונליים. לעומתם, מספרים אי-רציונליים הם כל המספרים האחרים שלא ניתן לדעת אותם ע"י מספר סופי של מספרים; במילים אחרות, כדי לדעת אותם צריך לדעת מספר אינסופי של ספרות, ואת זה השכל אינו יכול לעשות. השכל אינו יכול להכיל כמות אינסופית של אינפורמציה.
בדומה, השכל אינו יכול להכיל את כל ההיבטים של רוחניות. לכן לא ניתן לתפוס רוחניות באופן רציונלי.
באנאלוגיה מתמטית, לבקש לתחום ולהעביר קו ברור בין גשמיות ורוחניות זה כמו לבקש להגדיר ולתחום בין מה שסופי ומה שאינסופי – כמובן אין תחום מוגדר כזה. כל תחום סופי ניתן להגדיל בעוד נתח סופי, אך האינסוף, עם כל נתח שנוסיף לו או נגרע ממנו, נשאר אינסופי (מומחש על-ידי ה'מלון של הילברט'). זה חלק ממהות האינסוף.
(פורסם 8.12.2024, עודכן 12.12.2024)