זכות הבחירה החופשית
זכות הבחירה החופשית
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (בראשית א)
בשלב מסוים בהתפתחות של המין האנושי אירע מאורע מהפכני, בעל חשיבות ראשונה במעלה – אחרי מיליוני שנים בהן התפתח גופו החייתי, קיבל האדם את זכות הבחירה החופשית, המודעת. המחקר הפרה-היסטורי מתאר את ההתפתחות הגופנית והחומרנית של האדם; לידתו של האדם כישות רוחנית מתוארת בסיפור הבריאה התנ"כי. זו בריאת האדם בה מתחיל הטקסט התנ"כי. בכך קיבל האדם את האפשרות לעלות ולהתעלות לדרגת קיום ייחודית הגבוהה מקיום חייתי – זו המשמעות של "בצלם אלוהים", "מותר האדם מן הבהמה", ו-"מְדַבֵּר" בקבלה. השימוש במושג 'מאורע' הוא בדרך של השאלה – אין הכוונה לאירוע חד-פעמי, נקודה מסוימת על ציר הזמן הפיסיקלי, אלא תהליך שנמשך, באופן הדרגתי ומתעצם, אלפי ואולי אף עשרות אלפי שנים, ככל שהאדם נהיה בשל יותר ויותר לקבלת זכות הבחירה החופשית. אמנם הטקסט התנ"כי מסכם את בריאת האדם במספר פסוקים, אבל נראה שזו היתה רק תחילתו של תהליך אשר במובן מסוים נמשך אף לתקופתנו, כשהאנושות נהיית יותר ויותר מודעת לאפשרות הבחירה החופשית.
אלוהים הוא הבורא, המקור, ה"אבא ואמא" של כל הבריאה. הוא הכוח המניע את הבריאה והמבוע שממנו נובע הקיום של הכול. הוא מנחה את הכול ומושל בכול, והבריאה – היקום וכל אשר בו, חוקים ועקרונות, תופעות ותהליכים – כולם מעשי האלוהות. בקבלת זכות הבחירה החופשית, עם יכולת להתבוננות עצמית, לשאול, לבחור, לפעול מתוך כוונה ולשאת באחריות, הוזמן האדם להיות שותף פעיל במעשה הבריאה, בחיים של חדווה ויצירה; לתרום ולהוסיף לבריאה עם יכולת לחדש, להמציא וליצור דברים חדשים שלא היו קיימים קודם. בבריאת האדם "בצלם אלוהים" העניק אלוהים לאדם יכולות שאינן מצויות בשאר הטבע, הלא-אנושי.
אולם – כל עוד נוכחותו של הבורא ממלאה עולם ומלואו, בני-האדם מרגישים אפסיים אל מול אינסופיותו ומוחלטותו של אלוהים והם לא מרגישים הזמנה לברוא וליצור, שיש להם בכלל מקום לכך. להיפך – הם אינם מרגישים שונים מבעלי החיים אשר נוכחותו הממלאת-כל של אלוהים שולטת בהם ומנחה אותם בפועלם ובהתנהלותם בכל זמן ובכל מצב. כדי שבני-האדם יוכלו לברוא וליצור הם חייבים להרגיש חופשיים – חופשיים באמת.
כדי לחיות חיים של בריאה ויצירה יש צורך, מצד אחד, בתחושה של חוסר – אי-שלמות, תחושה של חלל שצריך למלא אותו – ומצד שני תחושה של יכולת ורצון להשלים את החסר. לפיכך, כדי לאפשר לבני-האדם לחוש ולממש את ההזמנה לשיתוף בבריאה וביצירה, צמצם אלוהים את עצמו בתודעתם של בני-האדם, הגביל את שליטתו והשאיר להם שם מרחב חופשי שבו יוכלו להרגיש ריבונים לעצמם.
כך נוצר בבריאה מרחב שאלוהים לא שולט בו. אמנם עקרונות הטבע חלים שם כמו בכל היקום, אבל במרחב הזה יש לבני-האדם חופש בחירה. כדי לאפשר בחירה חופשית באמת – בחירה שבה האדם הוא אוטונומי לחלוטין, בחירה שאינה תלויה בבורא אלא באדם בלבד – הסיג הבורא את עצמו משליטה במרחב זה, מתוך ההבנה שנוכחות אלוהית שתהיה שלטת על האדם בהכרח לא תאפשר לו בחירה חופשית. זה אינו מרחב גיאומטרי-פיסיקלי, שמזוהה ע"י קו שתוחם אותו. זה מרחב שנמצא בתודעה ובמרכז הרגש של בני-האדם.
עולם הטבע – הדומם, הצומח, החי (כולל הצדדים החייתיים, הביולוגים, באדם) – שרוי כולו במרחב שאלוהים נוכח ושולט בו. הוא מחובר לאלוהים ב-100% – הוא אחד עם האלוהים, עם הבריאה; אך במרחב הבחירה החופשית הנוכחות האלוהית היא במרומז בלבד. הנוכחות המרומזת מציעה לאדם את האפשרות לשאוף לחיבור מלא ככל האפשר לבריאה, אך באותה המידה עומדת בפני האדם האפשרות להתעלם מכך ולנהוג על-פי גחמותיו בלבד.
יונתן זקס הסביר זאת יפה [1]:
הענקת החופש לבני-האדם היתה, מצידו של אלוהים, צעד גורלי של הגבלה עצמית .. אם כוח עליון מעניק ל-X חופש, וחופש זה מושעה בכל פעם ש-X פועל שלא ברצונו של הכוח העליון, לא התקיימה פה הענקת חופש .. אלוהים אינו יכול לעשות דבר אם אינו רוצה לשלול מהאדם את החופש ..
אלוהים הוא כל יכול וחופשי, במידה שאיננו יכולים לתפוש, אז הוא גם חופשי להחליט שהוא מצמצם את עצמו ומעניק לבני האדם את זכות הבחירה החופשית.
רעיון הצמצום הוא אחד היסודות המרכזיים בתורת הקבלה, שם הוא מתייחס לבריאה כולה – אלוהים צמצם את אורו האינסופי כדי ליצור חלל שבו יוכל להתקיים עולם. על-פי תפישה זו כל עוד הבורא נוכח בכל ומילא בשלמותו את הכול לא היה מקום לשום דבר נוסף. לכן חייב היה הבורא לצמצם את עצמו כדי לתת מקום לדברים נוספים, למציאות נוספת. ע"י הצמצום נוצרה מציאות בלתי שלמה במקום המציאות השלמה שהיתה קודם הצמצום, ובמובן מסוים משימתם של בני-האדם היא להביא להשלמתה מחדש. הנוכחות האלוהית המרומזת במרחב הבחירה החופשית מתאימה למושג ה"רשימו" בקבלה.
הקבלה נשענת על הטקסט התנ"כי המתזמן את בריאת העולם עם בריאת האדם כישות בעלת בחירה חופשית. בהבנה שהיקום קיים עוד מיליוני ומיליארדי שנים לפני הופעת האדם, מתמקדת תפישת הצמצום המוצגת כאן במרחב התודעתי שאלוהים יצר באדם כדי לאפשר את הבחירה החופשית. לפני-כן, לפני שהאדם קיבל את זכות הבחירה החופשית, גם האדם היה, ככל בעלי-החיים, כפוף ונשלט כולו על-ידי הנוכחות האלוהית.
תפישת הצמצום מעדכנת ומשדרגת את התפישה האימננטית האומרת שאלוהים נוכח בכל מקום, ואליה מכוון הביטוי המקראי ”מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” (ישעיהו ו). אכן, בעולם הארצי, עולם הטבע – דומם, צומח וחי – אין בחירה חופשית, ונוכחות הבורא אמנם ממלאה שם כל פינה. תפישת הצמצום גורסת שאלוהים לא נוכח באותה המידה בכל הבריאה – אלוהים צמצם את עצמו בתודעת בני-האדם כדי לאפשר לנו שם מרחב של בחירה חופשית, מרחב בו אלוהים לא שולט. מרחב הבחירה החופשית אינו מרחב ארצי אלא מרחב הקיים בימדים הרוחניים הבלעדיים לאדם. אז אין כאן סתירה.
כדברי משה בהיפרדו מבני-ישראל "נָתַתִּי לְפָנֶיךָ .. אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ" (דברים ל): הארץ היא מרחב החיים הטבעיים שלנו, השמיים הם מרחב החיים הרוחניים. בממדים הארציים אין בחירה חופשית. הבחירה החופשית מתקיימת בממדים הרוחניים.
כך אפשר גם להבין את האמירה התלמודית "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (בבלי ברכות לג): הנוכחות האלוהית שולטת בכל ומנחה את העולם, למעט במרחב הבחירה החופשית. העקרונות הקוסמיים לפיהם מתנהלת הבריאה (המושרים (מלשון 'השראה') מתוך המהות האלוהית) פועלים גם במרחב הבחירה החופשית, אך שם הבחירה באופן היישום והשימוש בהם נתונה בידי האדם. כי רק מתוך מרחב הבחירה החופשית אפשר להתחבר לאלוהים במודע ובמכוון.
מרחב הבחירה החופשית
נתחיל בסיפור אמיתי: אדם צעיר, כבן 25, חווה לראשונה בחייו את מרחב הבחירה החופשית. צפה אז ועולה בו ההבנה, ההכרה, שהוא-הוא האחראי לחייו, במלואם ובכוליותם. אמנם, הרבה פעמים לפני כן נטל וגילה אחריות בכל מיני נסיבות, אך אלה היו תמיד גילויים של אחריות נקודתית, מוכוונת מצב. כעת, לראשונה, הבין שיש לו אחריות לחייו כמיכלול. עלתה בו השאלה: "מה זה אומר?" "איך נכון לי לחיות את חיי, לנהל אותם?" דבר בחייו עד כה לא הכין אותו לשאלות אלה. כך הוא יצא למסע של חיפוש מענה, שהפך למסע של לימוד והתפתחות רוחנית.
האיש הצעיר הזה הייתי אני. המסע נמשך עד היום, וברשימה זו אני מבקש לחלוק ולשתף בפירותיו.
הבחירה החופשית היא חלק בלתי-נפרד במהות האלוהית: כשאלוהים מצהיר "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג') – ניתן להבין זאת כאומר "אינני מתחייב להופיע באופן שבו אתם כבר מכירים אותי, אלא להיפך – יש לי החופש לבחור איך תופיע נוכחותי". התחייבות לאופן הופעה מסוים היא כובלת, ודווקא העדר ההתחייבות לאופן ההופעה הוא היוצר את החופש להופעה עפ"י הצורך. "אהיה" הוא בלשון עתיד, ובכך מבטא את חופש הבחירה, את יכולת ההתחדשות, את ההזדמנויות החדשות העשויות להיפתח בכל יום מחדש.
בבריאת האדם "בצלם אלוהים", אלוהים נותן לאדם ממידת החופש שיש לו עצמו. הבחירה החופשית משמעותה שהעתיד פתוח, לפחות במידה מסוימת. כך, צמצום הנוכחות האלוהית יצר מרחב תודעתי פנימי של בחירה חופשית שאלוהים לא שולט בו, מתוך הכוונה להזמין את האדם להיות שותף פעיל בבריאה ויצירה. איך נדע שאמנם יש לנו בחירה חופשית? משום שאיש אינו יכול להכריח אותנו או לגרום לנו להביא לידי ביטוי בחיים שלנו איכויות כמו אחריות, הכרת תודה, זקיפות קומה, למידה, אמון, ענווה וצניעות, סבלנות וסובלנות, רגישות, חמלה, הקשבה, אהבה, אכפתיות ותשומת לב, כבוד והוקרה, נדיבות, הומור, כנות ויושר, חסד, הבנה, אומץ ותעוזה, בקשת שלום, שלווה פנימית, סקרנות, תמיכה ועידוד, וכיו"ב. אנו יכולים לפעול ולהביאן לידי ביטוי בחיינו רק מתוך בחירה וכוונה מודעת, כל איש ואישה בדרך הייחודית להם ולנסיבות חייהם. כל ביטוי כזה הוא פעולת יצירה התורמת להתחדשות הבריאה, ובאמצעותו האדם שותף פעיל בבריאה.
מימוש זכות הבחירה החופשית
יחד עם תחושת החופש, כדי ליצור צריכים בני-האדם להרגיש מאותגרים; ואכן, בכל מצב מציבים החיים בפנינו אתגר, שזו האחריות שלנו למצוא לו את המענה הנכון והמתאים ביותר. האתגר הגדול ביותר, המסכם את כל האתגרים, הוא בשאלה "איך נכון לי לפעול, לנהוג?" החיים מאתגרים אותנו, ועלינו להשיב לאתגרים אלה.
מרחב הבחירה החופשית אינו בלתי-מוגבל. כולנו חיים בתוך מסגרות – גופניות, נפשיות, חברתיות – המציבות לנו תנאים ודרישות ומאתגרות אותנו; והאתגר הוא, כאשר אנו חשים במגבלות שתנאים אלה מציבים לנו, הבחירה בידינו אם להשלים עם מגבלות אלה, להיכנע להן ולתת להן להכתיב את התנהלותנו, או להיאבק כדי להביא משהו יותר טוב, יותר איכותי, לחיים שלנו.
האתגרים מוּבְנִים בתוך המוּגְבּלוּת של מרחב הבחירה החופשית. אם מרחב הבחירה החופשית היה בלתי-מוגבל, כי אז לא היינו פוגשים שום אתגר. לפיכך, הצעד הראשון למימוש זכות הבחירה החופשית הוא בהכרה באחריות שיש לנו על החיים שלנו.
עם החופש נולדה גם האחריות. אם איננו חופשיים, אם מעשינו הם רק תוצר של חוקי טבע, כי אז איננו בעלי אחריות. (יונתן זקס [2])
כמו שויקטור פראנקל כתב [3], האדם צריך לשאול את עצמו "מה החיים – אלוהים, הבריאה – מבקשים ממני?" ובהרחבה – לשאול "מה משימתי בחיים?" "לשם מה הגעתי לכאן, לארץ?" מה אני אמור/ה לעשות כאן?" ואנו חייבים להשיב, כמענה על האתגרים שחיינו מציבים לפנינו, במעשים ופעולות בהתנהלות שלנו. תשובות פעילות, כי רק באמצעות מעשים אפשר לענות באמת על אתגרי החיים.
איך נדע מה החיים מבקשים מאיתנו? אף אחד לא יכול לענות על כך – מלבדנו. כל אחד ואחת מאיתנו יחיד/ה ומיוחד/ת, והתשובות והמענים הם ייחודיים לנו. אבל ניתן להציע מסגרת משותפת.
ידיעת הנכון, הראוי, וכד' היא חלק מהמהות האלוהית. אנו חסרים ידיעות אלה, ולכן הבקשה למצוא מענה לאתגרים היא תמיד בדרך של התמודדות מרובת התנסויות, שתמיד יש עימן ניסוי וטעיה/תעיה/תהיה. 'חופש' זה משורש ח.פ.ש. שהוא גם השורש של 'חיפוש' – אין הנחיה לאדם מהו המענה שעליו לתת, אלא עליו לחפש ולגלות בעצמו. אחריות – באנגלית responsibility, כלומר יכולת לתת מענה – היכולת מצויה בבחירה החופשית.
הבקשה להשגת מענה ראוי ויאות לאתגרים שבחיינו היא שאיפה, גם אם שלא במודע, להתחבר למהות האלוהית. לכל אדם, כְּנברא "בצלם אלוהים", הזכות לחוות קשר ישיר עם המהות האלוהית, עם מהות הבריאה, קשר המתקיים מתוך ובתוך חוויה פנימית. דרך הקשר הזה אנו מבקשים עזרה, ייעוץ, ודרכו גם מגיע מענה באמצעות האינטואיציה, הקול הפנימי. אך זו הצעה, המלצה בלבד – הבחירה בידנו אם לפעול על פיה או שלא. זו מהות הבחירה החופשית. גם את האינטואיציה עלינו לבחון, בדרך של ניסוי וטעיה/תעיה/תהיה, עד כמה ואיך ביכולתנו לסמוך עליה. בסופו של דבר, כל עוד נשימה באפנו לא נוכל לדעת אם לא יכולנו לפעול יותר נכון, כי האתגרים ימשיכו להתקיים. אך בכל מקרה הערך המוסף של ההתמודדויות שלנו הוא שאנו מתעשרים כאשר אנו מביאים איכויות לתוך חיינו, וכל זה קורה בתוך מרחב הבחירה החופשית.
הבחירה בחיים – בקשת הטוב
התורה פותחת בהענקת זכות הבחירה החופשית לאדם, ומסיימת במתן המשמעות העמוקה לבחירה:
רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע .. אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים ל)
משמעות הבחירה בחיים היא בהתמודדות עם האתגרים שהחיים מציבים בפנינו, מהם אנו יכולים ללמוד, תוך ניסוי וטעיה/תעיה/תהיה, את ההבחנות בין "נכון" ל"לא-נכון", בין "טוב" ו"רע".
בחירה בחיים היא הכרה באחריות שלנו לחיינו. לכך מכוונות אמירות כ"אתה היוצר של דמות עצמך", "אתה הקברניט של ספינתך", וכיו"ב.
בחירה בחיים היא בחירה בעתיד. העבר, במובן מסוים, כבר מת – איננו יכולים לחזור ולפעול בעבר ולשנות אותו. מצד שני, כמו שכבר נאמר לא פעם, הדבר היחיד הוודאי בחיים הוא המוות. העתיד – מי ישורנו? העתיד כולו אי-ודאות. איש אינו יודע מה יהיה ברגע הבא. מהותם של אתגרים היא קריאה לפעול אל תוך הבלתי-ידוע. יונתן זקס כתב שאמונה היא באומץ לחיות באי-ודאות, ואכן, נדרש הרבה אומץ בנכונות ובכוונה להתמודד עם האתגרים שהחיים מציבים בפנינו.
".. החיים והטוב, המוות והרע .. השמים והארץ .. הברכה והקללה .." – זה מגוון האפשרויות הפרושות לפנינו. כמו המדע, אמנם לא במובן בו המדע ידוע ומוכר כיום, אלא במובן שמהות המדע היא לומר לנו מה יש, מה מוכר בעולם. אבל המדע – שום מדע – לא יכול לומר לנו מה ואיך לבחור. "ובחרת בחיים" מצביע על חופש הבחירה שיש לאדם.
בחירה בחיים היא בקשת הטוב, בקשת הברכה, כנאמר גם במזמור תהילים זה, שהפך לשיר מוכר וידוע
מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהילים לד)
ומציע מעין קריאת כיוון מתומצתת לבחירה בין "טוב" ל"רע" והעדפת ה"טוב". הבחירה נתונה בידי האדם.
כדי ללמוד ולהתפתח, ללמוד להבחין בין "טוב" ל"רע", בין "נכון" ל"לא-נכון", צריך לעשות, להעז, לנסות ולהתנסות, להתמודד עם קשיים ואתגרים, ולהיות מוכנים לטעויות כי מטעויות לומדים. מטבעו של האדם, גם אם כוונתו לעשות ולהביא טוב לעולם, שאין הוא יכול להימנע מלשגות. כדברי התובנה המקראית
כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא (קהלת ז)
החטא מובן כפעולה שמבקשת לעשות טוב אך תוצאתה היא 'החטאה', 'פספוס', ואם אנו רוצים לבוא מתוך הטוב שבנו נשתדל ללמוד מהטעות ובמעשה הבא, ברגע הבא, לדייק יותר.
אימרה עממית אומרת "עֲשֵה! – אל תנסה לעשות אלא עֲשֵה כדי לנסות", ויש גם "מי שלא עושה לא טועה, ומי שלא טועה לא לומד", במובן המכוון לתהליך של למידה המתחיל בעשיה, כשברור שבמהלך ההתנסות האדם מוּעד גם לטעויות. אלה פניני חוכמה המכוונות אותנו לעשיה שהיא כולה ניסוי וטעיה/תעיה/תהיה. ללא ספק, הן מכוונות אותנו לקחת אחריות על מעשינו.
הבחירה בחיים היא בקשת ה"נכון", ה"טוב", כדרך חיים. הידיעה המוחלטת והכרת ההבחנות בין "טוב" ל"רע", בין "כך נכון" ל"לא-נכון", וכד' הן חלק מהמהות האלוהית, אך אנו מגיעים לעולם הארצי ללא ידיעת ה"נכון", ללא קריטריונים להבחנה בין "טוב" ל"רע". הנוכחות האלוהית המרומזת במרחב הבחירה החופשית מאפשרת רק ידיעה והכרה בדבר עצם קיומם של "טוב" ו"רע", "נכון" ו"לא-נכון". הבקשה במהלך חיינו ללמוד ולדעת איך נכון לנו לנהוג, משמעותם ומקומם של "טוב" ו"רע", היא גם שאיפה וניסיון להתחבר (גם אם לא בצורה מודעת, בדרך כלל) למהות האלוהית.
אם היו ניתנים לנו מראש הידיעה המוחלטת והכרת ההבחנות בין "טוב" ל"רע", בין "כך נכון" ל"לא-נכון", לא היה לפנינו שום אתגר לבריאה ויצירה והיה נמנע מאיתנו החופש ההכרחי לפעול כשותפים בבריאה.
את מרחב חופש הבחירה – המרחב התודעתי שאלוהים לא שולט בו, ובו נתון לנו החופש לבחור איך לפעול – קיבלנו כדי שנוכל ללמוד, מתוך התנסות מודעת, מה "טוב", הבחנות בין "טוב" ל"רע", וכך נוכל להכיר איך נכון לפעול כחלק מהבריאה.
בקשת ה"טוב" מקרבת אותנו אל המהות האלוהית ומאפשרת לנו להתחבר אליה. ה"רע" מרחיק ומנתק אותנו מהמהות האלוהית.
הן את ה"טוב" והן את ה"רע" אנו מזמנים ומתחברים אליהם באמצעות מחשבותינו, ומביאים אותם לידי ביטוי במעשינו ובהתנהלותנו. בכולנו מרובות המחשבות השליליות, המובילות ל"רע", ובמידה רבה הן שולטות בנו – קל לחשוב מחשבות שליליות, וקשה לחשוב מחשבות חיוביות, בעיקר לאורך זמן. דפוסי חשיבה חיוביים מביאים אנרגיות חיוביות, בונות, מקדמות, מעשירות; דפוסי חשיבה שליליים מביאים אנרגיות שליליות, בולמות, פוגעניות, הרסניות.
עקרון בסיסי בטבע אומר שכל מה שמטפחים אותו גדל, ומה שמזניחים קמל ונובל. לכן אנו מבקשים להרבות ככל האפשר בדפוסי חשיבה חיוביים ולטפח אותם, ולהמעיט ככל האפשר את העיסוק בדפוסי חשיבה שליליים. לצמצם את המחשבות השליליות ולהעצים את החיוביות – לכך מכוון הכתוב "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים יז).