עקרון האחד – המקור, הראשית, המניע
עקרון האחד – המקור, הראשית, המניע
העקרון היסודי ביותר, הראשוני מכולם, הוא עקרון האחד – שמשמעותו היא הכרה שיש גורם ראשוני שהוא מהות הבריאה – המקור, אולי הבורא, של הכול – הכוח המניע של הבריאה. הוא המבוע, מקורם של כל הדברים, שממנו נובע הקיום של הכול. המקור של הסדר הקוסמי, מנחה הבריאה – הכול מתחיל ממנו, ממנו נגזרים כל העקרונות, כל החוקים; כל הדברים באים משם, ראשית תנועתם. הכול זורם משם. הוא ה"מנוע" המניע את התפתחות היקום. [הבריאה = היקום על כל אשר בו, בדגש על התופעות והתהליכים המתרחשים בו]
אנחנו מתבוננים בבריאה, רואים את כל המגוון העצום של תהליכים ותופעות. אנו מזהים את הסדירויות שיש ביקום, רואים את הסדר המתגלה בבריאה. האם אפשרי שסדר זה נוצר, קיים, בצורה אקראית, ספונטנית? קשה להאמין בכך, בלשון המעטה. אנו מבינים שסדר כזה לא יכול להיות אקראי, שמאחרי כל המגוון הזה יש גורם ראשוני, היולי, האחראי לו.
זהו עקרון האחד. אחד – במובן שהוא יחיד ומיוחד, שונה מכל מה שאנו מכירים בעולם הגשמי.
עקרון האחד מתחבר כמובן עם מושג האל, או אלוהים, שכמעט כולם מתייחסים אליו, אם בחיוב ואם בשלילה. בין אם אנשים אומרים שהם מאמינים באל, או שהם לא מאמינים, לאנשים יש אינספור תפיסות שונות של מה אלוהים הוא או אינו, מה הוא עושה או לא, וכו'. עקרון האחד מבקש להבין את המאפיינים המשותפים, הדומים, בכל התפיסות הללו, למרות ההבדלים, במידה רבה ככל האפשר.
אין הכוונה להביא כאן סקירה היסטורית מקיפה של ההתייחסויות ל'אחד'. אני מבקש להתייחס בעיקר למאפיינים המשותפים לתיאור ולהתייחסות ל'אחד' בתרבויות השונות.
הכרת עקרון האחד
איך אנחנו מגלים את עקרון האחד ומגיעים להכרתו?
בשלב מסוים של ההתפתחות האנושית, כאשר אנשים יכלו להתפנות מהמאבק היום-יומי להישרדות, החלו לעלות שאלות כמו "מיהו/מהו המקור הראשוני, ההיולי, של כל הדברים?" "מהי ראשית כל הדברים?" "מי/מה מניע את כל הדברים?" "האם יש סמכות עליונה?"
עצם העלאת השאלה "מהו המקור? מהי הראשית?" מצביעה על הכרה אינטואיטיבית בקיום מקור כזה עוד לפני שהתחיל ניסיון לתאר, לאפיין או לזהות.
יתר-על-כן – יש בכך הוקרה והכרת תודה, הכרה שאני חלק מהבריאה הזו.
תהליך זה של התעוררות רוחנית וביקוש אחר האחד, הראשוני, ההיולי, התרחש לפני כמה אלפי שנים בתרבויות שונות על-פני כדור-הארץ, מסין במזרח ועד אגן הים התיכון במערב. התשובות שהועלו היו שונות ומגוונות, בכל תרבות על-פי דרכה ואופייה.
בעינינו וחושינו הגופניים אנו יכולים לראות ולקלוט את מגוון התהליכים והתופעות, אך אין באפשרותנו לראות ולקלוט בחושינו הגופניים את האחד, המקור לכל המגוון הזה. הדרך היחידה לתפוס את עקרון האחד הוא מתוך התבוננות פנימית, מתוך החוויה הפנימית: את המידע והרשמים המגיעים דרך החושים אנו מעבדים בתודעתנו, מפענחים, מפרשים ומוצאים משמעויות, ואז, מתוך המשמעות שיש ביכולתנו לזהות מהמענה שעולה בתודעתנו לשאלות דלעיל, אנחנו יכולים לגלות בתוכנו חיבור לאחד ולהתחבר אליו מתוך החוויה האינטואיטיבית.
מכאן באה ידיעה – בתחושה ובהכרה – שכל המגוון שאנו רואים ופוגשים מסביבנו ובתוכנו הוא בעצם הביטוי של דבר נעלה ונסתר מאיתנו, טמיר ונעלם, וייחוד הוא ביכולת לראות בעינינו ובחושינו את הגיוון ובה-בעת להכיר, בהתבוננות פנימית, את אחדות המקור.
יש ייחודיות בלתפוס את קיומו של מקור שמאחרי כל המגוון הזה, המשתנה ללא הרף.
כל נסיון לתפוס באופן רציונלי את ה'אחד' כשלמות, כמלאות, נדון לכישלון, בהיותו הרבה מעבר ליכולת תפיסתנו השכלית. ה'אחד', המקור, הראשית, הוא מעבר לכל הגדרה, משום ש'הגדרה' משמעותה הצבת גדר, ואז יש מה שבתוך הגדר ומה שמחוץ לה, וכנגד מה שמוגדר יש מה ששונה ממנו, ואז מה שמוגדר אינו יכול להיות ה'אחד' כי יש מה שמלבדו.
מכאן אמירתו של לאו-דזה, אשר ראה את ה'דאו' – הדרך – כמקור של כל הדברים [1]:
דאו אשר תוכל להגדירו אינו דאו נצחי .. נטול השם הוא מקור ראשיתם של שמים וארץ .. אבי (ראשית) כל הדברים
לאו-דזה התייחס לבריאה אך נמנע מלזהות ולהגדיר את ה'אחד' מתוך ההבנה שה'אחד' הוא מעל ליכולת התפישה האנושית השכלית.
לכן את ה'אחד' אנו יכולים לתפוס רק באמצעות החוויה הפנימית. השפה האנושית, שהיא כלי של ההכרה השכלית, יכולה לתת לנו, לכל היותר, תיאורים מצומצמים מתוך ועל-סמך החוויה הפנימית.
אפשר, כאמור, לתאר את ה'אחד' – המקור שממנו נובע הקיום של הכול – כמהות העולם, מהות היקום, מהות הבריאה. זה היסוד האלוהי, המנחה האלוהי, מנחה היקום, היסוד המושל בכול.
אפשר לראות את הבריאה, את טבע העולם, כביטוי למעשי האלוהות. טבע העולם משמר את הבריאה, נושא את הטוב עבור כל אחד מחלקי הבריאה – הוא עושה זאת באמצעות עקרונות הבריאה.
בכל אחד מאיתנו, בני-האדם, יש מעין 'שלוחה', או 'סניף', של המהות האלוהית הכללית. זהו 'צלם אלוהים', המהות הרוחנית, האלוהית בנו; המרכז הרוחני, המוקד הרוחני בנו; העולם הרוחני הפנימי שלנו, שידוע באופן כללי כ'נשמה'. ובאמצעות היסוד האלוהי, הניצוץ האלוהי הזה שבנו אנו יכולים להכיר את המהות האלוהית הכללית, האוניברסלית.
זהו פתח להבנת המשמעות של הביטוי ש'האדם נברא בצלם אלוהים', ואיך הוא בא לידי ביטוי בחיינו.
עקרון האחד מביע את האמונה שיש 'נכון' בעולם, שיש אמת שזכותנו וחובתנו לשאוף להגיע אליה, גם אם לעולם לא נגיע אליה בשלמותה ובמלואה. אך כאשר האדם מתחבר עם המהות הרוחנית בעולמו הפנימי הוא מתחבר עם המהות של העולם כולו, של המציאות כולה, וכך גם נוגע באמת האוניברסלית.
עקרון האחד בהיבט מדעי
האופק של המדע הפיסיקלי הוא העולם החומרי, הגשמי, בלבד; אך יש בעולם מציאות שהיא מעבר לאופק של המדע הפיסיקלי. זו מציאות שאפשר לקרוא לה מציאות רוחנית. אנו מזהים אותה ומתחברים אליה באמצעות המציאות החוויתית האנושית, כי האדם הוא חלק מהיקום ולכן כל התהליכים שבו – לא רק הפיזיולוגיים אלא כל התהליכים החוויתיים (רגשיים, מנטליים, אינטואיציות, ..) – גם הם חלק מהתהליכים ביקום.
זו אינה 'אמונה', אלא מסקנה רציונלית, הנשענת על חוויות אינטואיטיביות שאנו יכולים להכיר ולזהות בתוך עצמנו, בתוך תודעתנו. המסקנה הרציונלית היא אז מעין 'המכסה שעל הסיר', כשה'סיר' הוא המציאות החוויתית שאנו מכירים ומזהים בתוכנו. ההתבוננות הפנימית היא הכרחית כדי לקבל את המסקנה.
תורת האבולוציה מלמדת על מנגנונים בהתפתחות החיים, אך אין באפשרותה לומר דבר על מקור החיים, כי לתובנה הפיסיקלית אין כלים ואין יכולת להתייחס ולהסביר את שאלות החיים. אבל אם מבינים שיש בעולם מציאות רוחנית, שהיא מעבר למציאות הפיסיקלית, הקשורה לחוויות החיים, אפשר להבין ששם אפשר למצוא ולגלות את מקור החיים.
מכאן אנו מגיעים לשאלת מקור הדברים – איך אנו תופשים אותו. בהתייחסות שלי ניתן לומר שמהות הבריאה היא מקור כל הדברים, האנרגיה המניעה את העולם. יש לנו חיבור למהות הבריאה דרך החוויות שלנו, בהיותנו מודעים לחוויות אלה. העובדה היא שרק לאדם יש סקרנות, רצון להבין את העולם ולמצוא משמעויות, רצון לחיות נכון ולתרום במיטב.
עקרון האחד בהיסטוריה ובתרבויות השונות
עקרון האחד הוא ללא ספק אבן היסוד בדתות המונותאיסטיות. בדתות אלה, בפרט ביהדות ובאיסלם, ההתיחסות אל ה'אחד' היא גם כפשוטו – יחיד במובן כמותי, מתמטי.
התפישה המונותיאיסטית מזהה את המקור האחד כיישות לא-חומרית, נעלית על העולם הגשמי, ורואה בו – האחד והיחיד – כריבון האוניברסלי, בורא כל העולם וריבונו, הסמכות העליונה, וכל באי עולם הם נתיניו.
הריבון הוא יישות אחת – אין שתי ריבונויות במקביל. לפיכך הכרה בריבון היא הכרה ביחידותו ובאחדותו. אין אחר כמוהו.
ביהדות ובנצרות מקובלת גם ההתיחסות לאלוהים כאל אבא, 'אבינו': אבינו = מולידנו. האב הוא מקור הסמכות הקרוב ביותר לאדם מלידתו. הוא גם אמור להיות מקור המוסר ("שמע בני מוסר אביך").
עקרון האחד מופיע גם בהרבה מסורות ותרבויות אחרות, לאו-דווקא מונותאיסטיות. בחלקן קיימת הפרדה בין מושג האחד, המקור, לבין הבורא ו/או ריבון העולם.
במאות 5 ו-4 לפנה"ס פעל בסין, עפ"י המסורת, לאו-דזה אשר שם במרכז תורתו את ה'דאו' – הדרך – שלא ניתן לתת לו שם ולא ניתן להגדירו. לאו-דזה התיחס לבריאה אך לא ביקש לזהות ולהגדיר את המקור; הוא נמנע מכך במפורש באומרו שהמקור הוא מעל ליכולת התפישה האנושית.
שלא כביהדות ובאיסלם, הדאו אוהב ומזין את כלל הדברים, אך אינו שולט בהם.
גם במצרים העתיקה ובהודו היתה קיימת הכרה שמעל הפנתיאון הפוליתאיסטי מצויה יישות עליונה, אחת ויחידה, המייצגת את העיקרון האוניברסאלי הגבוה ביותר, הגורם לכל מה שקיים; יישות נצחית שאינה משתנה, אחדות יחידה שמאחורי הגיוון בכל הקיים ביקום – אמון-רע במצרים, ברהמן בהודו.
בניגוד לרוב התרבויות בהן עקרון האחד הופיע כחלק מהמיתולוגיה ו/או המסורת הדתית, ביוון העתיקה התפתח הביקוש אחר עקרון האחד דווקא במנותק מהמיתולוגיה והמסורת הדתית. שוני זה הוא משמעותי, כיוון שהוא הניח את הבסיס למדע המערבי המודרני וליחסו לרוחניות.
במהלך המאה ה-6 לפנה"ס החלו פילוסופים ביוון העתיקה לבקש אחר המקור הראשוני, ההיולי – arche בלשונם. תפיסה בסיסית בתמונת העולם ביוון העתיקה היתה שלילת אפשרות הבריאה, שלילת האפשרות של יצירת יש מאין. על-פי תפיסה זו העולם הוא קדמון, נצחי, ללא שינוי. באין בריאה גם אין בורא, ומתוך שהפילוסופים היוונים ראו והציגו תמונת עולם חומרית, הם ביקשו לכן לזהות ראשית חומרית לכל הדברים – "לשים את האצבע" ולהגדיר מהי הראשית, מהו המקור.
תאלס היה כנראה הראשון בהם, שקבע את מקורם של כל הדברים באומרו כי "הכול מים". תלמידיו ופילוסופים שבאו אחריהם באו בהצעות שונות, אך המשותף לכולם היה שכולם ביקשו לזהות את ה"ראשית" בחומר כזה או אחר. גם כאשר היה מדובר בחומר מופשט, שלא ניתן לראותו או לתפוס באמצעות החושים, עדיין מדובר היה במובהק בחומר ולא ביישות רוחנית.
יוצא דופן במובן זה היה הרקליטוס מאפסוס, שהציג תמונת עולם תהליכית וזורמת שזיהתה את המקור ככוח תבוני לו הוא קרא "לוגוס", אך גם הרקליטוס לא הציג את הלוגוס ככוח של בריאה ויצירה.
פיתגורס היה כנראה הראשון במערב שהבין שלמספרים יש משמעויות עמוקות יותר מאשר להיות רק ככלי למדידה וחישוב. הוא ניסח את עקרון האחד בצורה הפשטנית ביותר, בזהותו את המקור – הראשית – עם היחידה, המספר אחד (1).
אריסטו דיבר על המניע האולטימטיבי, האוניברסלי, "המניע שאינו מונע", אך גם האל הזה, שנתפס בהמשך כ"האלוהים של אריסטו" או "אלוהי הפילוסופים", הוא קבוע, נצחי, בלתי-משתנה ובלתי-מעורב בבריאה.
האחד והאינסוף
יוון הקדמונית ביקשה מקור מוגדר ובעל שם וצורה, ובעקבותיה כל התרבות האירופית-מערבית גיבשה פילוסופיית טבע חומרנית המבקשת לתפוס את הכול בצורה שכלית, רציונלית. אך השכל, הרציו, האינטלקט, מסוגל לתפוס רק דברים מתוחמים, סופיים, מוגדרים; ולכן אי אפשר לתפוס מה זה 'אלוהים', 'בריאה', 'יקום', בצורה שכלית, רציונלית, כי הם הרבה יותר גדולים מכל מה שהשכל, האינטלקט, הרציו, יכול להכיל.
ביהדות (בקבלה) ובאיסלם מתיחסים אל ה'אחד' כ'אינסוף', ובכך מבטאים את העובדה שבלתי-אפשרי לאדם לתפוס אותו במלואו, בכוליותו.
בעקרון האחד, משמעות ה'אחד' היא – ה'אחד' הוא יחיד ומיוחד, בהיותו המקור ממנו נובע כל הריבוי, ומשמעות זו מתיחסת לכל אשר נמצא ביקום.
בתפיסה המתמטית הכמותית 'אחד' נחשב כיחידת הספירה, היחידה הבסיסית שמצירופים שלה נוצרים כל המספרים; כך שבמתמטיקה הריבוי הוא צירוף של מספר מסוים של 'אחד'ים כאלה, וה'אחד' הוא המקור לריבוי במובן הכמותי בלבד.
לא ניתן במתמטיקה לתאר את האינסוף כריבוי, או צירוף כמותי, של 'אחד'ים, משום שכל צירוף כזה הוא בהכרח סופי; ומצד שני, 'אינסוף' במתמטיקה משמעותו מושג הגדול מכל מספר שניתן לחשוב עליו, שהרי לכל מספר ניתן להוסיף יחידה וכך להגיע למספר גדול יותר. לכן גם במתמטיקה לא ניתן להגיע ל'אינסוף', להגות אותו, להכיל אותו, בצורה שכלית, רציונלית.
התפיסה המתמטית מצומצמת למימד אחד בלבד – המימד הכמותי, בעוד שעקרון האחד מציג תפיסה רחבה ביותר האפשרית, תפיסה אינסופית, מעבר ליכולת ההשגה השכלית.
במתמטיקה נמצאו דרכים להתיחס לאינסוף גם ללא הכלתו במלואו, וניתן להיעזר ולהקיש מהן גם לגבי ה'אחד' כ'אינסוף'. כך, מושג ה'גבול' הוא כלי שפותח במתמטיקה כדי לאפשר לרציו להתמודד באופן עקבי עם גדלים אינסופיים או מזעריים בצורה אינסופית: הוא מאפשר להתחבר לאינסוף באמצעות האינטואיציה, באמצעות התבוננות פנימית, תוך התייחסות לאינסוף כאל אידאה, במובן האפלטוני.
באופן גרפי, ניתן לחשוב על קטע כלשהו. לכל קטע יש אורך סופי, אך הוא מכיל אינסוף נקודות. ניתן למתוח את הקטע, כלומר להגדיל את אורכו, כרצוננו, ועדיין יהיה סופי באורכו ומכיל אינסוף נקודות. ניתן גם לצמצם אותו, להקטין את אורכו, ושוב עדיין יהיה סופי (גם אם כה קטן שלא ניתן לראותו בעין בלתי-מזוינת) ומכיל אינסוף נקודות. שתי פעולות אלה – של מתיחה או התפשטות, מצד אחד, וצמצום מצד שני – אלה שני הכוחות המנוגדים הפועלים יחד בצורה משולבת כבסיס לחיים ביקום, כמתואר בקבלה ובהגותו של א.ד. גורדון [2].
המתמטיקה גם מכירה בקיום דרגות שונות של האינסוף. הדרגה הבסיסית מתיחסת לכמות המספרים הרציונלים כאשר מעליה יש למעשה מבנה היררכי אינסופי של אינסופיים, כל אחד גדול במידה אינסופית מקודמו. ניתן לומר שמתמטית האינסוף הוא אינסופי במידה אינסופית.
לפיכך, מושג ה'אינסוף' הוא אמנם יותר גדול ממה שהשכל יכול להכיל, אבל יש דרכים אחרות, מתוך החוויה, המאפשרות נגיעה מסוימת, הבנה מסוימת. אם המתמטיקה שהיא כלי שכלי, רציונלי, מזהה באינסוף שהוא אינסופי במידה אינסופית, אז ודאי שתפיסה או השגה חוויתית, לא רציונלית, של ה'אחד' או ה'אינסוף' רק יכולה להוסיף על-כך.
היקום הוא אינסופי, הבריאה היא אינסופית, וכל צורת קיום היא מזערית במידה אינסופית יחסית לבריאה, הן מבחינת המקום (שהיא תופסת בחלל הבריאה) והן מבחינת הזמן (שהיא קיימת במהלך הבריאה). האדם הבודד, היחיד, כל אחד בפרטיותו, הוא זעיר במידה אינסופית יחסית לבריאה כולה, יותר זעיר מאשר גרגיר חול יחסית לאוקיינוס כולו; ועדיין, כל אחד הוא יחיד ומיוחד, שנאמר על-כן "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא".
איך בא עקרון האחד לידי ביטוי בחיינו?
קודם כל – בהבנה שאנחנו חלק בלתי-נפרד מהבריאה.
להיות בהרמוניה, בתחושה של שלמות, של אחדות; ברצון להרגיש "אחד" עם הבריאה, המוביל גם לשאיפה לשלמות.
מתוך כך, שאיפה לקחת חלק פעיל בתהליך הבריאה, להתפתח עם הבריאה.
את ה'אחד' אנו יכולים לתפוס רק באמצעות הריבוי.
עקרון האחד מופיע בגורם המניע, הגורם המחולל, של כל תהליך יצירה.