יחסות ותודעה
יחסות ותודעה
איך שני העקרונות הבסיסיים של תורת היחסות – עקרון היחסיות ועקרון אחידות מהירות האור בריק – באים לידי ביטוי בתודעה האנושית.
מדובר בספרות לא מעט במהלך עשרות השנים האחרונות על הקשר (האפשרי, לפחות) בין מדידות קוונטיות לבין התודעה האנושית, קשר הנובע מכך שבמידה מסוימת, תלויה תוצאת המדידה של תהליך קוונטי באופן בו בחר הצופה – הנסיין – להעמיד את הניסוי. מכניקת הקוונטים הינה עמוד אחד עליו נשענת הפיסיקה המודרנית. העמוד האחר עליו נשענת הפיסיקה המודרנית הינו תורת היחסות, אך בניגוד למכניקת הקוונטים לא זכור לי שפגשתי בספרות התיחסות לקשר שלה לתודעה. ברשימה זו אני מבקש להראות איך שני העקרונות הבסיסיים של תורת היחסות – עקרון היחסיות ועקרון אחידות (או מוחלטות, אוניברסליות) מהירות האור בריק – קשורים לתודעה האנושית.
עקרון היחסיות
עקרון היחסיות, כפי שנוסח ע"י איינשטיין בהניחו את יסודות תורת היחסות, אומר, כי כלל חוקי הפיסיקה זהים בכל מערכות הייחוס הנצפות, כלומר אינם תלויים בנקודת מבטו של הצופה. לעומת זאת, הנתונים של התצפיות בתהליכים פיסיקליים (מדידות של מקום ותנועה) תלויים בנקודת מבטו של הצופה. למעשה, המדידה היחידה שאיננה תלויה בנקודת מבטו של הצופה היא של מהירות האור, ועל המשמעות של תכונה זו נעמוד בהמשך.
בתורת היחסות הפרטית אומר למעשה עקרון היחסיות שכל המערכות האינרציאליות – הנעות במהירות קבועה זו יחסית לזו – הן שקולות; ובתורת היחסות הכללית מורחב העקרון ומתיחס לכלל מערכות הייחוס.
העובדה שכלל חוקי הפיסיקה זהים בכל מערכות הייחוס הנצפות מצביעה על-כך שלחוקים אלה יש קיום עצמי משלהם [1]. במובן זה, חוקי הפיסיקה הינם ביטוי כלשהו של המוחלט.
כך עקרון היחסיות בא לידי ביטוי בעולם הטבע החומרי, אך בעצם זה עקרון שתוקפו אוניברסלי, חובק עולם:
עקרון היחסיות מצביע על כך שקיימת אבחנה ברורה בין מה שיחסי (לצופה) ומה שהוא מוחלט.
עולם החוויה האנושית מכיל ומקיף את עולם הטבע החומרי. עקרון היחסיות כפי שבא לידי ביטוי בעולם החוויה האנושית אומר, כי התופעות בהן אנו צופים ואשר עמן אנו באים במגע הן זהות בכל המערכות הנצפות, אך תוצאת התצפית שלהן תלויה בנקודת מבטו של הצופה: תמונת העולם של צופה תלויה במערכת הייחוס שאליה הוא קשור, וכל מערכות הייחוס האלה שקולות זו לזו – אין מערכת ייחוס שהיא עדיפה על אחרות.
הרחבת עקרון היחסיות והבנתו בהקשר האנושי מכוונת לענווה. זאת משום שכל אחד מאתנו רואה את הדברים מזווית הראייה שלו, אך אנשים אחרים רואים את הדברים מזווית אחרת. החשיבה המוחלטת היא ש"הדברים הם בהכרח כפי שאני רואה אותם ולכן כולם צריכים לראותם כמוני". כנגד זאת, הבנת עקרון היחסיות בכך שכל זוויות הראייה שקולות, ואין זווית ראייה אחת העדיפה על האחרות, מובילה אותנו לראייה הרבה יותר צנועה וענווה, שלא פוסלת את המקום שבו אנחנו נמצאים, אבל מכוונת אותנו להבין שכמונו אחרים רואים את הדברים מנקודת מבט שלהם שאינה נחותה מזו שלנו.
את מהותו של עקרון היחסיות ניתן להביא בצורה גראפית: את מערכת היחסים בין המוחלט והיחסי ניתן לתאר בתרשים כדוגמת איור מס' 1. העיגול המרכזי מציין את המוחלט, בעוד שהמעגל המקיף אותו מצין את נקודות ההתיחסות של הצופים השונים אשר מהן הם מתיחסים אל המוחלט. כך, למשל, בדוגמה הפיסיקלית העיגול המרכזי מתאר את חוקי הטבע ותופעות הטבע, אשר הם עצמם ללא שינוי, אך כל צופה רואה אותם מן הזווית שלו ולכן התיאור שלו שונה מזה של צופה הנמצא בנקודת התיחסות אחרת.
איור מס' 1 :
נקודת ההשקפה המוחלטת ומרחב נקודות ההשקפה היחסיות
[בספר Mister God, This is Anna משרטטת אנה תרשים שבו עיגול מרכזי ומעגל המקיף אותו, כבאיור 1. העיגול המרכזי מייצג את המקום ממנו האלוהים, הבורא, משקיף על הבריאה – אנה קראה לנקודה הזו "viewing point". המעגל המקיף מייצג את המקומות בהם נמצאים בני-האדם – לאלה קראה אנה "points of view".]
השאיפה לתאר את תופעות הטבע בצורה שהיא זהה, עד כמה שאפשר, לכל הצופים, היא הורתה של התיאור (המתמטי) הוקטורי והטנזורי של החוקים הפיסיקליים והתפתחות התופעות במרחב-זמן מינקובסקי או במרחב-זמן העקום של יחסות כללית.
איור מס' 2 :
האדם כצופה – המציאות היא אחת, אך כל אחד צופה בה ומעורב בה מהמקום שרק הוא נמצא בו
אז כל אחד מאתנו נמצא בנקודת השקפה שונה, כאשר המעגל מייצג את כלל נקודות ההשקפה בהם מצויים בני-האדם. מצב שבו שני אנשים נמצאים באותה נקודת השקפה הוא בלתי-אפשרי, כי שני אנשים לא יכולים לתפוס את אותו המקום במרחב. לפיכך, המציאות היא אחת, אך כל אחד צופה בה ומעורב בה מהמקום שרק הוא נמצא בו.
איור מס' 3 :
האדם כצופה – המציאות היא אחת, אך כל אחד רואה פנים שונות ממנה
כולנו מתבוננים במציאות, שהיא אחת, אך כל אחד רואה פנים שונות ממנה.
ההכרה שאנו, כבני-אדם, מצויים על ההיקף, ואנו צופים במוחלט ומתקשרים איתו מן ההיקף כמו כל האנשים האחרים, אמורה להביא אותנו, ראשית, להכרה והבנה שאנו לא במרכז העולם, ומתוך כך צניעות וענווה. במובן זה, בקשר שלנו עם המוחלט, אנו לא פחותים ולא נעלים מן האחרים.
יחד עם זאת, לכולנו יש, למי יותר ולמי פחות, רצון להרחיב את הכרתנו והבנתנו את המציאות. הדרך לכך היא באיסוף והכלה של עוד ועוד נקודות השקפה, מגוונות. באיור זה מתואר כהרחבת הגזרה בה אנו צופים ומתקשרים עם המוחלט (איור מס' 4). ככל שנלמד ונכיל נקודות השקפה שונות ומגוונות יותר כך נוכל להרחיב את הקשר שלנו עם המוחלט.
איור מס' 4 :
למידה = הרחבת זווית הראיה
למידה, לפיכך, הינה הרחבת הבסיס ממנו אנו פוגשים את המציאות.
לאור אין זמן
אחת התוצאות המענינות של תורת היחסות, שכמעט ואינה ידועה בציבור (עובדה מענינת לכשעצמה!), היא שלאור אין זמן. אמנם מבחינתנו כצופים אנו צופים בתנועת האור, ומבחינתנו נדרש לאור זמן סופי כדי לעבור מנקודה אחת לנקודה שונה ממנה, כך שתנועה זו היא בהחלט תופעה פיסיקלית אמיתית, אך לאור עצמו לא ניתן להצמיד שעון, ולכן מבחינתו של האור הזמן לא קיים. תוצאה זו נובעת מהעקרון הבסיסי השני של תורת היחסות (הראשון הוא עקרון היחסיות) האומר שלמהירות האור יש ערך זהה (אחיד, אוניברסלי) עבור כל הצופים. במילים אחרות, כל הצופים ימדדו ערך זהה למהירות האור, לכל אות של אור (ולמעשה כל גל אלקטרומגנטי) בלי תלות בתנועת מקור האות יחסית לצופה. המשמעות היא שלא יכול להיות קיים צופה שביחס אליו האור במנוחה – האור תמיד בתנועה במהירות c יחסית לכל הצופים.
זמן אנו מודדים באמצעות שעונים. שעון הוא התקן חומרי, והזמן שהוא מודד מזוהה עם הזמן במערכת ייחוס שבה הוא נמצא במנוחה (ואז הוא נקרא "זמן עצמי"). במילים אחרות, אנו יכולים להתיחס לזמן שהשעון מודד רק כאשר אנו במנוחה יחסית לשעון, או השעון במנוחה יחסית אלינו, שזה היינו-הך. אך כיוון שהאור תמיד בתנועה יחסית לכל הצופים – כאמור, לא יכול להיות קיים צופה שביחס אליו האור במנוחה – לא ניתן להצמיד שעון לאור. ה"שעון" לכאורה היחיד שניתן להצמיד (וירטואלית) לאור הוא התקן שאינו מתקדם בזמן, ולכן בעצם אינו שעון (בשפה של תורת היחסות אומרים שלאור יש אפס "זמן עצמי").
מבחינה תודעתית, "זמן" הוא מושג המיוצר בתודעה כחלק מהפרשנות שלנו את אשר אנו קולטים מהסביבה בה אנו מצויים. אך קיימים גם מצבי תודעה הקרויים "מצבי תודעה מוארים" שבהם אין תחושה של זמן. כאשר אנו בחוויה מוארת טהורה – חווית אור טהור – אין לנו כל תחושה של הזמן שעובר.
סיכום
מענין לתת את הדעת על כך שתנועה התלויה בצופה יש לה עצמיות, שניתן להגדיר לה מערכת עצמית (מערכת המנוחה), בעוד שתנועה שאיננה תלויה בצופה (כלומר תנועה במהירות האור) היא גם תנועה שלא ניתן להגדיר לה עצמיות. קיימת אם-כך התאמה בין היכולת להגדיר עצמיות, כלומר קיום נקודת מבט או נקודת השקפה עצמית, מצד אחד, אל מול קיומן של תופעות מוחלטות – שלא ניתן להגדיר להן עצמיות – ולכן אין להן נקודת השקפה עצמית משלהן.
(פורסם 17.8.2022; עודכן 14.1.2024)
[1] קיימים גם גדלים חלקיקיים, כמו מסות החלקיקים, מטעניהם החשמליים, וגם תכונות קואנטיות אחרות, שאינם תלויים בצופה. אלה גדלים שאינם מדידים ישירות המאפיינים חלקיקי יסוד (שהם אבני הבנין של היקום), אך הם לא מאפיינים תהליכים פיסיקליים.