אהיה אשר אהיה
אהיה אשר אהיה – התבוננות פנימית ומבט לעתיד
מאמר זה מזמין להתבוננות פנימית תוך מבט לעתיד. נקודת הפתיחה – כפתיחה בלבד – היא האירוע המקראי המכונן של משה הפוגש בסנה הבוער, אך המשמעות והיישום פתוחים ומכוונים לכל בני-האדם באשר הם.
"אהיה אשר אהיה" הוא הצהרה אלוהית שניתנה במעמד המפגש של משה עם האש שבסנה. כיוון שהאדם נוצר בצלם אלוהים, יש מקום לשאול מה משמעות הצהרה זו בחיי האדם.
"אהיה" הוא בלשון עתיד, ובכך מבטא את חופש הבחירה, את יכולת ההתחדשות, את ההזדמנויות החדשות העשויות להפתח בכל יום מחדש.
בשפות האירופאיות המשפט מתורגם ל-"הנני אשר הנני". "הנני" הוא בלשון הווה, וניתן להבינו כמתאר מצב קיים, בעוד ש"אהיה" מבטא פוטנציאל לעתיד. "אהיה" נולד מתוך "הנני" – אפשר לראות את "הנני" כמתאר אלמנט נקבי ואת "אהיה" כמתאר אלמנט זכרי. בתהליך התפתחות אורגני שניהם תלויים זה בזה והאחד אינו יכול להתקיים ללא משנהו.
מבוא
הסיפור המקראי מוכר, קרוב לודאי, לכולם: משה רועה במדבר את צאן יתרו, כשלפתע הוא רואה מרחוק מראה מוזר, שמעולם לא ראה כמוהו – אש בוערת בתוך שיח, אבל נראה שהשיח כלל לא נפגע מהאש. אם משה היה מתעלם מהמראה, ודוחה אותו כ"לא שווה התיחסות", אז כל ההיסטוריה היהודית והאנושית היתה נראית כנראה אחרת, אבל משה היה סקרן, והתקרב לראות. הפתעתו היתה ודאי רבה כאשר שמע לפתע קול האומר לו "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא". משה ודאי ידע, כמו שאנו יודעים היום, שכדי להרגיש מחוברים לאדמה, לטבע, לארץ, נדרש מגע בלתי-אמצעי, הליכה יחפה, והוא משיל את סנדליו. ואז מגיעה ההפתעה הגדולה ביותר – הוא מתבשר שמוטלת עליו שליחות לשחרר ולהוציא את בני-ישראל ממצרים. משה מנסה להיחלץ מהשליחות הבלתי-צפויה כזו, אך לבסוף הוא מתרצה. אבל משה מכיר את נפש האדם, ובפרט את הנפש היהודית והישראלית, עקשנים וקשי עורף, דעתנים וקטני-אמונה, ואומר לאלוהים: "הם לא יאמינו לי. הם ירצו לדעת מי אתה בדיוק, מה אתה בדיוק, לפני שיסכימו לשמוע וללכת איתי", וכדברי המקור:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.
וכאן מגיעה התשובה הבלתי-צפויה: במקומות אחרים במקרא אלוהים מזהה או מאפין את עצמו בכל מיני דרכים, כמו "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים" (שמות לד). אבל כאן התשובה הפוכה בדיוק:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה
והוא חוזר ומדגיש:
"כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם"
אלוהים אומר כאן למשה: "אתם מבקשים שאזהה את עצמי עפ"י דברים המוכרים לכם. תשובתי היא: אל תתייגו אותי. אינני דומה לאף אחד מהדברים – האלוהויות – המוכרים לכם."
כשאלוהים מצהיר "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – ניתן להבין זאת כאומר "אינני אומר מה אהיה או איך אהיה, אלא (רק, פשוט) שאהיה שם עמכם – נוכחותי תהיה שם .. מאחר ומדובר בעתיד אינני מתחייב מראש איזו צורה תלבש נוכחותי, אך אני מבטיח שאהיה שם .. אינני מתחייב להופיע באופן שבו אתם כבר מכירים אותי, אלא להיפך – יש לי החופש לבחור איך תופיע נוכחותי"
"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – משתמע שלא ניתן לדעת כרגע איך תהיה הנוכחות האלוהית, אך מבטיח שנוכחותו תהיה שם והיא תופיע על-פי הצורך. התחייבות לאופן הופעה מסוים היא כובלת, ודווקא העדר ההתחייבות לאופן ההופעה הוא היוצר את החופש להופעה עפ"י הצורך.
ההצהרה האלוהית במשמעות האנושית
ההצהרה "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" והכינוי "אֶהְיֶה" מיוחסים לאלוהים. האם, ובאיזו מידה, יש להם משמעות גם עבור האדם?
נאמר שהאדם נברא בצלם אלוהים, כך שבמובנים מסוימים, לפחות, אמור להיות הדהוד בין האדם לבין תכונות האלוהים, ולכן השאלה מה משמעות ההצהרה "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" עבור האדם היא בהחלט רלוונטית. מצד שני, גם אם הקורא אינו מרגיש חיבור לייחוס האלוהי, עדיין, כמו שיובהר להלן, עשויה המשמעות להיות רבה עבורו באותה המידה.
איך אנחנו רואים את החיים שלנו כבני-אדם? אמנם המשפטים האלה מדברים על האלוהים ועל איך האלוהים מציג את עצמו, אך כמובן זה מבעד ובאמצעות התפיסה האנושית והמשפטים האלה גם מייצגים את הדרך בה אנשים יכולים לראות את עצמם ואת החיים שלהם:
"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – המשמעות לאדם היא "אני יכול להיות" בלי להגביל מראש ובלי להתחייב.
אֶהְיֶה – בלשון עתיד – גם האדם יכול לומר, לעצמו ועל עצמו, "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", ולאפשר לעצמו להיפתח להזדמנויות חדשות – הרי זו הלידה מחדש.
"אֶהְיֶה" – משמעו העתיד פתוח, אפשרויות פתוחות, הזדמנויות חדשות. העתיד כמובן אינו ידוע, העתיד כולו שרוי באי-ודאות, אך כאשר האפשרויות פתוחות והחופש קיים אז יכול האדם להביא אל חייו יכולות חדשות, איכויות חדשות – יצירה. אז יש תקווה – אי-הודאות פותחת פתח לתקווה.
החידוש, היצירה, מביאים איתם רעננות. כמו שאנו מבקשים שהמזון שאנו אוכלים יהיה טרי ורענן, כך אנו מבקשים שגם החוויות שלנו, שהן הבסיס למזון הרוחני שלנו – רגשי ומנטלי, תהיינה רעננות וטריות. חוויה שחווינו לפני שנה היא רק בגדר נוסטלגיה, איננו יכולים לחוות היום את הרעננות והחידוש שחווינו בה לפני שנה.
"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" הוא קוד נהדר להתפתחות האנושית, כי הוא נותן לאדם, שנברא בצלם אלוהים, את האפשרות להברא כל פעם מחדש, אבל זה תלוי באופן שבו האדם רואה את עצמו. אלוהים ברא את האדם פעם אחת; כעת זה תלוי באדם אם הוא מבקש להברא שוב, להתחדש. מאין התקווה? היקום משגר כל הזמן לעברנו אנרגיות, שאם רק נרצה להשתמש בהן הן מזומנות ומוכנות לנו ועומדות לרשותנו, רק שנרצה להשתמש בהן .. זו איננה אמונה חסרת בסיס, אלא ידיעה המתחזקת ככל שאנו מתנסים בכך יותר ויותר.
לכל אדם יש הרשות, והזכות, לחשוב על עצמו אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.
שואלים ילדים, צעירים מתבגרים: "מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים?" ומכוונים אותם לתשובות כמו "רופא", "עורך-דין", "איש היי-טק", "טייס" וכיו"ב, שהן תשובות ממסגרות, מקבעות. מה רע בלרצות להיות "בן-אדם", כשכל האפשרויות פתוחות? לממש, בצורה הרחבה ביותר האפשרית, את הפוטנציאל האנושי שבי?
"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" הוא גם קוד נהדר ליחסים בין-אישיים, כאשר הוא הופך ל- "תִּהְיֵה אֲשֶׁר תִּהְיֵה" או "תִּהְיִי אֲשֶׁר תִּהְיִי" (בגוף שני). כי זה אומר שאני מכבד את האחר, את הזולת, בכל דרך בה הם בוחרים להיות.
בשפות אירופאיות – הנני אשר הנני
התרגומים הראשונים לתנ"ך לשפות אירופאיות נעשו ליוונית וללטינית, והנה, במהלך התרגום נהפכה המשמעות האמורה במשפט. התרגום ליוונית אומר "ego eimi ho on" והתרגום ללטינית "ego sum qui sum" , שניהם, בתרגום חוזר לעברית, במשמעות של: "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – בלשון הווה ולא בלשון עתיד.
היפוך משמעות זה עבר אח"כ לתרגומים לשפות האירופאיות האחרות. כך, למשל, בתרגום התורה לאנגלית אנו מוצאים I am that I am, בספרדית yo soy el que soy ובצרפתית je suis celui qui suis.
כלומר, בכולן "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – בלשון הווה ולא בלשון עתיד.
"הִנֵּנִי" – הנה אני – ניתן להבנה כ"הנה אנכי נוכח כאן במלוא עוצמתי, במלוא חוזקותי". כמו ב"הנני מוכן ומזומן ..". אולם – מדבר רק על מצב הווה. אין שום התיחסות לעתיד.
תרגום מדויק לשפות האירופיות היה צריך להיות, למשל באנגלית, I will be that I will be, ובהתאם גם בשפות אחרות.
"הִנֵּנִי" ו- "אֶהְיֶה"
השינוי מ"אֶהְיֶה" ל-"הִנֵּנִי" איננו רק שינוי דקדוקי בזמן הפועל, אלא היפוך בתפיסה העומדת מאחרי הביטוי כולו.
"הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – מדבר על נוכחות קבועה, בעלת אופי מוגדר ואיננו משתנה. התרגום לשפות האירופאיות נגזר כאמור מהתרגומים ליוונית ולטינית, וניתן לראותו כביטוי של התפיסה היוונית הקלאסית של יקום נצחי, קבוע, בלתי משתנה, שאין בו בריאה או יצירה אלא לכל היותר חילופי הופעה.
"הִנֵּנִי" – אם כל מה שיש זה רק מה שיש בהווה (גם אם הוא עוצמתי, עשיר ונעלה מאוד) אז העתיד סגור, מוגבל, מוגדר, מוכתב על-ידי מה שכבר קיים כיום; אין מקום לשינוי.
"הִנֵּנִי" ללא "אֶהְיֶה" – משמעו שמה שהיה הוא שיהיה ואין תקוה לעתיד שיש בו חדש. העתיד הוא אז אי-ודאות שמייאשת ומפחידה. ללא ראיית העתיד כהזדמנות להתחדשות, אנשים מבקשים להשען רק על המוּכר אך זו אשליה כי בפועל העתיד בלתי-ידוע; והתפכחות מאשליה זו, כי באמת אי-אפשר להשען על העבר, על מה שמוכר, מביאה לייאוש. וכך, אנשים מדלגים מייאוש לפנטזיות על עתיד ורוד שגם הן מתגלות כאשליות ואז שוקעים עוד יותר בייאוש.
האם כאדם אני קבוע ובלתי-משתנה? לצערי הרבה מאוד אנשים רואים את עצמם כך, וגם החברה ברובה רואה את האנשים בצורה מקובעת.
האמנם איני יכול לראות את החיים שלי כנוכחות הלובשת צורה ופושטת צורה? כנוכחות שיש לה החופש להופיע, להביע את עצמה, בכל דרך שתמצא לנכון? האם הנוכחות שלי צריכה להיות מוגבלת, כבולה, חסומה, ע"י העבר, ע"י מה שכבר היה? האם צריך לאפשר לעבר לחנוק את חופש הביטוי של הנוכחות שלי?
האמנם "אין חדש תחת השמש" כפי שכתב קהלת הזקן? או אולי "יש חדש תחת השמש", וכל יום הוא יום חדש המביא עימו הזדמנויות חדשות?
שני המשפטים האלה מייצגים שתי תפיסות מנוגדות, בהן אנשים יכולים לראות את עצמם ואת החיים שלהם:
• המבקש ודאות עשוי לפנות ל- "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי", המציע, לפחות לכאורה, מעין ודאות, במידה שבה אני מכיר מי ומה "הִנֵּנִי". אולם זו ודאות אשלייתית, כי באמת, איש אינו יודע מה יביא עימו הרגע הבא.
• "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" מבטיח אי-ודאות. אי-ודאות זו היא ודאית, כך שניתן לומר שמשפט זה מציע את הודאות שבאי-הודאות, משום שאיש אינו יודע מה ילד יום ומה יתבקש. כפי שיונתן זקס כתב, צריך אומץ כדי לחיות, מתוך מודעות והכרה, באי-ודאות זאת: "אמונה היא באומץ לחיות באי-ודאות" [1].
"הִנֵּנִי" ו-"אֶהְיֶה" זקוקים זה לזה – "אֶהְיֶה" נולד מתוך "הִנֵּנִי", "אֶהְיֶה" צריך ש-"הִנֵּנִי" יהיה קיים כדי להווצר. "אֶהְיֶה" אינו יכול להתקיים ללא "הִנֵּנִי". מצד שני, "הִנֵּנִי" ללא "אֶהְיֶה" באופק, בלי ההצעה, ההבטחה, התקוה, הידיעה, של אפשרות ההתחדשות הוא "הִנֵּנִי" אשר חסר לו הדהוד עם הבריאה; נדון לכליה, לאבדון.
לכן : "אֶהְיֶה" בונה את "הִנֵּנִי", שהופך לו לבית ולמצודה.
"אני" בונה את "עצמי", כתוצאה מחוויות החיים, עפ"י נסיון חיים מצטבר. זה דומה לאופן בניית שונית אלמוגים: ה"חומר" שה"אני" מפריש, שבמקרה זה הוא פירות ההתנסויות בחיים, יוצר את המבנה שהוא ה"עצמי". ה"עצמי" הוא התבנית הנוצרת ע"י ה"אני". כמו בשונית האלמוגים, כדי לשרוד ה"אני" צריך "עצמי" שיאפשר לו לחיות בתוכו, שיגן עליו; אך באותה עת, המבנה של ה"עצמי" גם הופך למעין כלא, שה"אני" המבקש חיים והתחדשות מבקש כל הזמן לפרוץ ממנו.
"אֶהְיֶה" הוא היבט זכרי, "הִנֵּנִי" הוא היבט נקבי. לכן "הִנֵּנִי" ו-"אֶהְיֶה" הם כמו יין ו-ינג.
דטרמיניזם מול התפתחות בלתי-ידועה מראש
"אֶהְיֶה" ו- "הִנֵּנִי" מעמידים לכן, זו כנגד זו, שתי תפיסות מנוגדות. מצד אחד
• "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – התפיסה היוונית-אירופאית – אלוהים כהוויה נצחית, קבועה ובלתי-משתנה. כך גם העולם קבוע, נצחי, בלתי-משתנה; הכל צפוי מראש; מה שבלתי צפוי נובע מהתנהלות אקראית, "גורל עיוור".
• "הִנֵּנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי" – זו תפיסת האלוהים של אריסטו – המניע הבלתי-מונע. זה אלוהים שפעל בעבר, עשה את שלו, הפעיל את המערכת והביא אותה לפעולה, וכעת המערכת ממשיכה מעצמה. כעת כל מה שהאלוהים יכול לעשות הוא רק לצפות בהתגלגלות של היקום קדימה.
לכן, גם אם היתה בריאה יש מאין שיצרה את העולם, אחריה יש דטרמיניזם – "הכל צפוי".
ומצד שני
• "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – עולם מתפתח, בלתי-קבוע מראש, עם השתתפות אנושית פעילה ביצירה.
• "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – זו תפיסה של אלוהים עתידי.
"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" מבטא את התפיסה היהודית בה אלוהים מזמין את האדם להשתתף במעשה הבריאה והיצירה. [1]
גם מסורות מוסלמיות-סופיות אומרות ש".. אלוהים לעולם אינו מתגלה פעמיים באותה הצורה … כל רגע ורגע הוא מעשה של בריאה שלמה" [2].
הִנֵּנִי ו-אֶהְיֶה וקריסת פונקצית הגל
"הִנֵּנִי" מייצג את הידוע, ה"עצמי", מה שכבר התגבש, התגשם והתממש.
"אֶהְיֶה" מייצג את הבלתי-ידוע, את האפשרויות השונות, הפוטנציאליות, שלכולן יש אפשרות להתגשם.
על-פי האינטרפרטציה הנפוצה של תורת הקוואנטים, התפתחותה של מערכת פיסיקלית מתוארת ע"י פונקצית גל, המכילה את כל התוצאות האפשריות של התפתחות המערכת. כאשר מבוצעת מדידה על מערכת זו מתקבלת תוצאה אחת מתוך כלל התוצאות האפשריות. מצב זה מכונה "קריסת פונקצית הגל". לא ניתן לצפות מראש את תוצאת המדידה הזו כי זה מידע שאינו מצוי בפונקצית הגל, או בכל כלי פיסיקלי אחר. לא ניתן לחזות, על-סמך פונקצית הגל או על-סמך כל מידע אחר, את תוצאת המדידה באירוע ספציפי. המידע היחיד הכלול בהקשר זה בפונקצית הגל הוא ההסתברות, הסיכוי, לכך שתוצאה כזו או אחרת תתקבל.
"הִנֵּנִי" מתאים לבסיס שעליו בנויה פונקצית הגל.
"אֶהְיֶה" מתאים למגוון התוצאות האפשריות, העתידיות, של התפתחות מערכת פיסיקלית.
אשר?
מילת הקישור אֲשֶׁר מובנת ומתורגמת, בכל הדיון לעיל, במשמעות של מהות – בשפה מודרנית היינו אומרים 'אהיה מה שאהיה', 'הנני מה שאני'. לכן 'that' בתרגום לאנגלית.
אולם, הייתכן שיש למילה זו גם משמעויות נוספות בהקשר הנוכחי?
אחד השבטים, עפ"י שמות בני יעקב, הוא 'אשר'. בהטיה ללשון נקבה אנו יודעים ש'אשרה' היתה מושא פולחני אלילי בעולם הכנעני וגם בארץ-ישראל בתקופת בית ראשון, וידוע הצירוף 'יהוה ואשרתו' שנתגלה בכונתילת עג'רוד שבסיני ויש פרשנויות שונות באשר למשמעותו.
האם אֲשֶׁר זה בעצם שם עצם כשם השבט והיבט זכרי לשם האלה?
שאלה פתוחה ..
לקריאה נוספת:
אלוף הר-אבן, "אהיה אשר אהיה" (הוצאת כרמל, ירושלים, תשס"א 2001)
יונתן זקס, "השותפות הגדולה" (ספרי מגיד, הוצאת קורן, 2013), בפרט פרק ג