סיפור הבריאה

סיפור הבריאה המוכר מתחילת ספר בראשית מוצג כאן בפרשנות שונה מהמקובל. בראיית התנ"ך כטקסט שבא להנחות את התפתחות המוסרי שבאדם, אפשר לראות את סיפור הבריאה התנכי, גם אם נתיחס אליו כאלגוריה או מטפורה, כמקור שאפשר ללמוד ממנו על הופעת החוש המוסרי באדם.

בריאת הטבע ובריאת האדם

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א)

מאוד חביבה עלי התפיסה שאומרת שאלוהים ביקש להכיר את עצמו, את יכולותיו, ולכן הוציא מתוך עצמו ונתן אפשרות לבריאה להיברא. הבריאה היא שיקוף של האלוהים – "בצלמנו ובדמותנו", כמו שראי מחזיר לנו את דמותנו, כך הבריאה כולה משקפת לאלוהים את דמותו.

[אני משתמש, חלופית, באופן חופשי, במושגים 'אלוהים', 'הבורא', 'הבריאה', משום שהם לא ברורים לגמרי – יש כמובן המון תפיסות שונות ומנוגדות. הם מייצגים כאן מעין ישות-על, שמשמעותה תתברר מתוך הטקסט. אפשר להתיחס לכל הסיפור בצורה אלגורית ומטפורית, ומה שחשוב ברשימה זו הוא המשמעות במסר לחיינו כבני-האדם על-פני כדה"א.]

תפיסה מזווית מעט שונה, כבקבלה, רואה את האלוהים כמכיר שיש בו שפע לתת, שפע שבמונחים שלנו הוא בוודאי אינסופי, והוא ביקש להשפיע, לחלוק מתוך השפע הזה, להוציאו מן הכוח אל הפועל ולתת לו את הביטויים האפשריים. כך וגם כך, אפשר לראות את הבריאה כגילוי הפוטנציאל של הבורא.

בכתבי האימן מצויה האמירה [1] "בראשונה היה העליון, אשר נתן מתוך עצמו, באהבת חירותו" – אהבת החופש והחירות כמניע ראשוני לבריאה ..

במקור סוּפי אנו מוצאים [2]:

"הייתי אוצר חבוי ואהבתי שידעו אותי, על-כן בראתי את העולם כדי שאפשר יהיה לדעת אותי"

מהי הבריאה? חיים, מכל מיני צורות וסוגים. אלוהים ברא כוכבים בכל מיני גדלים והרכבים וצירופים, וקבע בהם כל מיני תנאי חיים. בתחילה נבראו צורות חיים מאוד פשוטות. המוצלחות מתוכן ביקשו להתפתח, וכך החלו להווצר צורות חיים יותר ויותר מורכבות, עד שנוצרו צורות חיים מאוד מורכבות, גם כאלה שיש להן היכולת להתאים את עצמן לתנאים סביבתיים משתנים.

כך יצר הבורא עולם ומלואו, ומילא את כולו. הבורא הוא אינסופי, נוכח בכל. נוכחותו ממלאה כל חלל וכל פינה אפשרית במידה הרבה ביותר שהוא יכול.

זה תואם לתפיסה הפנתאיסטית – אלוהים נוכח בכול. זהו הטבע – אלוהים נוכח בכל היבט של הטבע, הן הדומם והן האורגני.

הטבע שאלוהים יצר אמנם שיקף את יכולת היצירה שלו, אך עדיין משהו היה חסר – הטבע כולו פועל על פי התבניות שאלוהים טבע בו, ואין בו יצירה עצמאית החורגת מתבניות אלה, הקוראת עליהן תגר. החיים שהוא יצר הם מושלמים, מצייתים לכל חוקי הטבע, אך הם חסרו דבר מהותי – את היכולת לחדש, את היכולת לברוא, את היכולת להמציא וליצור דברים חדשים שלא היו קיימים קודם; וכל אלה הן כמובן תכונות שמאפיינות ומיחדות את אלוהים. אז הבין אלוהים, שכדי להכיר את עצמו באופן מלא הוא צריך לאפשר חיים שיש להם יכולת של בריאה ויצירה. וכך יצר אלוהים את בני-האדם, בצלמו ובדמותו – "בצלם אלוהים" – עם יכולת של בריאה ויצירה, והזמין אותם להשתתף עימו במעשה הבריאה, בחיים של חדווה ויצירה.

סיפור גן-העדן – הופעת החוש המוסרי

למיטב הבנתי, סיפור גן-עדן מתאר מצב או שלב מוקדם בהתפתחות האנושית, בו בני-האדם היו עדיין במלואם חלק מהטבע, אך הבריאה יצרה עבורם את מה שכנראה נחשב כתנאים הטובים ביותר לבריאה ויצירה. הם שוכנו ב'גן הגדול בעדן', כנראה מתוך מחשבה שבתנאים האלה, עם כל העצים עם הפירות הכי טעימים, יוכלו בני-האדם, נטולי דאגות פרנסה, להקדיש את זמנם ומרצם לבריאה ויצירה.

מה שקרה בפועל הוא שבני-האדם אמנם נהנו מאוד מהפירות שבגן, נהנו לפגוש וללטף את בעלי החיים השונים שחיו שם, אך כלל לא מיהרו לברוא וליצור. נראה שכל עוד נוכחותו של הבורא ממלאה עולם ומלואו, בני-האדם מרגישים אפסיים אל מול אינסופיותו ומוחלטותו של אלוהים והם לא מרגישים את ההזמנה לברוא וליצור, לא מרגישים שיש להם בכלל מקום לכך. להיפך – הם אינם מרגישים שונים מבעלי החיים אשר נוכחותו הממלאת-כל של אלוהים מנחה אותם בפועלם ובהתנהלותם בכל זמן ובכל מצב. כדי שבני-האדם יוכלו לברוא וליצור הם חייבים להרגיש חופשיים – חופשיים באמת.

אז הגיע אלוהים להחלטה גורלית – כדי לאפשר לבני-האדם לחוש ולממש את ההזמנה לשיתוף בבריאה וביצירה, הוא יצמצם את עצמו בתודעתם של בני-האדם וישאיר להם שם מרחב חופשי שבו הם יוכלו להרגיש ריבונים לעצמם, ללא נוכחותו של אלוהים.

כך נוצר בבריאה מרחב שאלוהים לא נוכח בו. במרחב זה יש לבני-האדם חופש בחירה. זה אינו מרחב גיאוגרפי, שמזוהה ע"י קו שתוחם אותו. זה מרחב שנמצא בתודעה ובלב – מרכז הרגש – של בני-האדם. והחופש הוא לבחור בין 'טוב' ו'רע'.

הקבלה מתארת את תהליך הבריאה כ"צמצום" – אלוהים השאיר חלל ריק במרכז קיומו (כמובן, מדובר במרכז מטפורי ולא מרחבי או פיסי, גשמי) ובו התרחשה הבריאה, כך שאלוהים נשאר כמקיף את הבריאה. אפשר גם לדמיין תמונה הפוכה – אלוהים צמצם עצמו למרכז, והבריאה התרחשה סביבו.

ואיך הביא אלוהים לידיעתם של בני-האדם את המרחב הזה שפתח בפניהם?

דבר ראשון שמאפיין ומייחד חיים של בריאה ויצירה הוא תחושה של חוסר – תחושה של אי-שלמות, של צורך במשהו שישלים את החסר, של חלל שצריך למלא אותו. צמצום הנוכחות האלוהית אמנם יצר חלל כזה, אך כדי ליצור, בני-האדם צריכים להרגיש מאותגרים. לשם-כך נטע אלוהים בגן עץ חדש, את 'עץ-הדעת', ואמר לבני-האדם שאם יאכלו מפרי העץ הזה הם ימותו. עצם הצגת הדברים היתה מאתגרת – הרי אלוהים ודאי אינו רוצה שבני-האדם, שהוא רק ברא כעת כדי שיהיו שותפים עימו בבריאה ויצירה, ימותו. ואם היה רוצה שלא יאכלו ממנו, היה פשוט יכול למנוע מהם את אכילת פרי העץ הזה. מכאן, שכוונתו היתה שונה – הוא ביקש להמחיש לבני-האדם שכעת יש להם מרחב תודעתי פנימי של בחירה חופשית. אלו אינן בחירות פשוטות וקלות, אלא בחירות מאוד משמעותיות שיכולות לשנות את מצבו ומעמדו של האדם; אבל הבחירה היא בידיהם, שלהם.

מאחר ואלוהים אינו יכול לבוא לבני-האדם ולאתגר אותם במפורש באכילת הפרי – הרי הוא, לכאורה, אסר זאת עליהם – עשה זאת בשמו הנחש. הוא עודד את בני האדם לאכול מפרי עץ-הדעת, ובאוכלם את הפרי "נפקחו עיניהם" להבין שיש בעולם 'טוב' ו'רע'. את אלה כמו את אלה, גם את ה'טוב' וגם את ה'רע', הם יפגשו במרחב הבחירה החופשית הפנימי שלהם.

זו גם הפעם הראשונה בו מוזכרת תחושת הבושה, עם הצורך להסתיר ולהסתתר שבעקבותיה. בחווית הבושה חוו בני-האדם את המתח שבין 'טוב' ו'רע', בין איך 'נכון' (לנהוג) ל'לא-נכון'.

כך קיבלו בני-האדם את הידיעה, את ההכרה, בדבר קיומם של 'טוב' ו'רע'. אולם ידיעה זו היתה בבחינת כלי ריק – לא היו בה הקריטריונים, אמות המידה, להבחנה בין 'טוב' ו-'רע'; משום שאם יינתנו לבני-האדם קריטריונים אלה הרי ששוב יימלא החלל שנוצר בצמצום האלוהי, שהרי ידיעת והכרת ההבחנה בין 'טוב' ו'רע' היא חלק מהנוכחות האלוהית, ושוב יימנע מבני-האדם החופש ההכרחי לבריאה ויצירה. בסיפור המקראי זהו ענין 'עץ החיים' – אם בני-האדם ידעו מראש להבחין בין 'טוב' ו'רע' יהיה ברשותם הידע המוחלט, המלא, האינסופי, ולא יהיה לפניהם שום אתגר לבריאה ויצירה.

כנאמר במקום אחר בתורה

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע … וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים ל)

כדי לבחור בחיים צריך לדעת את ההבחנה בין 'טוב' ו'רע'. לכן נמנע מבני-האדם לאכול מפרי 'עץ החיים', ובמקום זאת הם הוצאו מ'גן-העדן' אל 'העולם הגדול', עם מרחב תודעתי שאלוהים לא נוכח בו. במרחב זה אלוהים, הבריאה, מאפשרים לבני האדם את חופש הבחירה כדי שיוכלו ללמוד, מתוך התנסות מודעת, מה 'טוב'; כדי שבני-האדם יוכלו להכיר איך נכון לפעול כחלק מהבריאה.

לכן אנו נולדים עם מעין ידיעה, מעין הכרה, שיש 'טוב' ו-'רע', אבל ללא הקריטריונים, ללא אמות המידה, להבחנה בין 'טוב' ו-'רע'. אנו נולדים עם כלי ריק – הכלי הוא 'ההבחנה בין טוב ורע', או 'ידיעת והכרת ההבחנה בין טוב ורע', והמשימה שלנו בחיינו היא למלא אותו בתוכן. כמו שאנו נולדים עם כלי ריק ללימוד שפה – כלי המאפשר לנו ללמוד שפה, אבל אין בו את ידיעת השפה עצמה. התוכן של הכלי הזה, אותו אנו ממלאים במהלך חיינו, הוא 'החוש המוסרי'.

מסע החיים – התנסות ולמידה

וכך יצאו בני-האדם מ'גן-העדן' אל 'העולם הגדול', כשהמשימה היא – ללמוד להבחין בין 'טוב' ו'רע', בבריאה ויצירה שבאות מהביקוש אחר 'טוב' ודחיית ה'רע' – כדברי משה בנאום הפרידה שלו מבני-ישראל

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע .. אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים ל)

בחירה ב'טוב' היא כבחירה בחיים, ברמה של הערכים שהבריאה מכוונת אליהם, כנאמר בתהילים:

מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהילים לד)

כאשר אני מתמודד עם שאלות "איך נכון?" "מה נכון?"; כאשר אני מתלבט ומתחבט מתוך רצון לדעת את הדרך הנכונה כי אני רוצה שדרכי תהא נכונה עפ"י דרך הבריאה, בהתאמה עם דרך הבריאה, ואני מנסה וטועה, ומנסה שוב ושוב עד אשר אני מגלה את הדרך הנכונה, רק אז אני עולה על מה שנקרא "שביל הזהב" או "דרך המלך", שהיא בעצם דרך הבריאה (או דרך האלוהים). זו התנסות שהיא ייחודית לבני-האדם – מותר האדם מכל צורות החיים האחרות. רק כך רוכש האדם את הידע, הידיעה, ההבנה, התובנה, הבינה, הייחודיים להיותו אדם.

חופש הבחירה ניתן לבני-האדם כדי שיוכלו ללמוד. כדי שאדם יוכל באמת ללמוד ולהתפתח הוא צריך לעשות, להעז, לנסות ולהתנסות, ולהיות מוכן לטעויות כי מטעויות לומדים. "מי שלא עושה לא טועה ומי שלא טועה לא לומד", אומר הפתגם העממי. כדי שאדם יוכל ללמוד הוא צריך שיהיה לו המקום, המרחב, לנסות מתוך עצמו, להתנסות, לטעות, וללמוד מטעויותיו שלו. זה נקרא "לתת מרחב למידה".

כך שיחד עם חופש הבחירה ניתן לאדם גם המקום לשגות ולטעות. אז אנחנו רואים מסביבנו עולם מלא טעויות, שלכולן ניתנה לגיטימציה ע"י הבריאה. האם אלוהים טעה בזה שנתן לנו את חופש הבחירה? לא ולא, משום שחופש הבחירה, היכולת ללמוד ולהתפתח, הם לב המהות של הקיום האנושי שלנו.

החיבור שלנו לבריאה הוא דרך עולמנו הפנימי, כאשר אנו מבקשים לשמוע את קול הבריאה, ואנחנו פונים אליה דרך תודעתנו. לפעמים אנו פונים בשאלה, או בבקשת עזרה, ונדמה לנו שאנחנו לבד, שאין עונה. זה המרחב שבו הבריאה מצמצמת את עצמה כדי לאפשר לנו את מרחב הלמידה, מרחב ההתנסות, הניסוי והתהיה/טעיה/תעיה; אך גם במצבים אלה, אולי בפרט במצבים כאלה, האנרגיה הקוסמית, "אור הבריאה", זמינה לנו, אם רק נבקש להיעזר ולהשתמש בה. בבריאה יש מעין 'בנק' של איכויות, המשמשות מזון לנשמה, ואנו יכולים להתחבר ל'בנק' זה.

לדוגמא, איכות כמו 'ענווה' היא ייחודית לאדם, כי כדי לרכוש אותה אדם צריך להכיר במגבלותיו, אך לא להיות מוגבל על-ידיהם.

בני ובנות האדם משקפים את יכולת הבריאה והיצירה כי יש להם את אפשרות הבחירה, וע"י בריאה ויצירת חדש הם מרחיבים את הבריאה.

הצמצום

מהו הצמצום? עקב הצמצום נוצר מרחב שאלוהים לא שולט בו. מה שאנו קוראים "הטבע" – עולם הדומם, הצומח, בעלי-החיים (כולל הצדדים החייתיים באדם) – הוא נותר כולו במרחב שאלוהים שורה בו. הוא מחובר לאלוהים ב-100% ואין הוא מנותק כלל מהאלוהות. מכאן התחושה שהטבע, בפרט בעלי-החיים, הם אחד עם האלוהים, שלמים, מושלמים, ודבר לא חסר להם מבחינת הבריאה. גם חלק הטבע באדם – החלק השייך לעולם הדומם, צומח ובעלי-החיים – הוא אחד עם האלוהים, עם הבריאה.

במרחב הצמצום, שהוא ייחודי לבני-האדם, יש לאדם בחירה חופשית, ללא התערבות אלוהית. זה החופש שניתן לאדם לבחור את אופן ודרכי התנהגותו. בהיותו נברא 'בצלם אלוהים', יש באדם ניצוץ אלוהי – זיקה = זיק + ה – המניע אותנו להתחבר חזרה אל הבריאה. קיבלנו את הניצוץ האלוהי כדי שנוכל לפעול במרחב הצמצום כדי להתחבר באופן מודע לבריאה, לחזור ולהיות אחד/אחת עם הבריאה בדרך של בריאה ויצירה.

מוכרת אימרה של חז"ל: "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים". הבריאה יכולה לעזור בכול מלבד בכוונה להתחבר אליה. התחברות לבריאה יכולה לבוא רק מתוך בחירה חופשית, אוטנטית, מתוך עולמו הפנימי של האדם.

רעיון הצמצום הוא גם אחד היסודות בתורת הקבלה. הבורא בהיותו אינסופי הוא נוכח בכל, וכל עוד הוא מילא בשלמותו את הכול לא היה מקום לשום דבר נוסף. לכן חייב היה הבורא לצמצם את עצמו כדי לתת מקום לדברים נוספים, למציאות נוספת. ע"י הצמצום נוצרה מציאות בלתי שלמה במקום המציאות השלמה שהיתה קודם הצמצום, ובמובן מסוים משימתם של בני-האדם היא להביא להשלמתה מחדש.

הצמצום הוא בעצם ויתור מודע על שליטה. בהיותנו ברואים "בצלם אלוהים" זה גם המסר עבורנו: מילדותו אדם מבקש להשיג שליטה על המעגל המירבי שחייו יכולים לתפוס – להרחיב, ככל שיכול, את תחום השליטה שלו. כל עוד הוא ילד שלב כזה, השגת שליטה כזו, הם הכרחיים. אך בשלב מסוים עולה בו (לפחות צריכה לעלות) ההבנה כי הדרך להגדיל את המעגלים שלו אינה על-ידי השגת שליטה אלא ע"י איפשור – כאן עולה העקרון של "חיה ותן לחיות". האדם מגביל, מתוך בחירה ובצורה מודעת, את עצמו ואת תחומי השליטה שלו, את מידת השליטה שלו, בכדי לאפשר למעגלים חדשים, לחיים חדשים, להתפתח; חיים חדשים אשר לא היו יכולים להתפתח אם האדם היה ממשיך לדרוש לעצמו שליטה מוחלטת בהם (כמו שלאם אין אפשרות לשלוט בהתפתחות העובר בקרבה – היא יכולה רק לסייע או לעכב). הדרך האפשרית לו לאדם ליהנות, להפיק תועלת, להתעשר, מן המעגלים אשר נפתחו ע"י הצמצום אינה בדרך של רכושנות אלא בדרך של שותפות.

נוכחות הבורא בצמצום

רעיון הצמצום הוא כאמור התפיסה שהבורא יצר לבני האדם את מרחב הבחירה החופשית, וכדי לאפשר להם בחירה חופשית באמת – בחירה שבה האדם הוא אוטונומי לחלוטין, בחירה שאינה תלויה בבורא אלא באדם בלבד – הסיג הבורא את עצמו ממרחב זה; מתוך ההבנה שנוכחות אלוהית שתהיה בהכרח שלטת על האדם לא תאפשר לו בחירה חופשית. באופן כזה, יצר הבורא מרחב שהוא אינו נוכח בו.

אני מבין שיש אנשים שהרעיון נשמע או נראה להם בלתי סביר, מתוך ציפייה שהבורא חייב להיות נוכח בכל מרחב הבריאה, המרחב שהוא ברא. אבל אם הבורא הוא חופשי (ולא כפוף לציפיות של בני-אדם) אז הוא גם חופשי להחליט שהוא מצמצם את עצמו ומותיר מרחב שהוא אינו נוכח בו.

"מלוא כל הארץ כבודו" – אכן כן, אבל מרחב הבחירה החופשית אינו מרחב ארצי אלא מרחב הקיים במימדים הרוחניים הבלעדיים לאדם (כמובן, לא מדובר במרחב גיאומטרי, פיסיקלי). במימדים הארציים – חי, צומח וכו' – אין בחירה חופשית, ונוכחות הבורא אמנם ממלאה שם כל פינה. אז אין כאן סתירה.

אנסה להבהיר עוד את רעיון הצמצום בעזרת מספר ציטוטים משל יונתן זקס: [3]

♦ אלוהים לא ברא את האדם כדי לדרוש ממנו הכנעה מוחלטת לרצונו הכול-יכול.

♦ אלוהים .. אף פעם אינו מתערב כדי להגן עלינו מפני עצמנו. אנו נמעד וניפול, אבל זו הדרך היחידה של ילד ללמוד ללכת. אלוהים אינו מבקש מילדיו שלא לטעות .. מבקש מאתנו רק להכיר בשגיאותינו וללמוד מהן.

♦ עם החופש נולדה גם האחריות. אם איננו חופשיים, אם מעשינו הם רק תוצר של חוקי טבע, כי אז איננו בעלי אחריות. .. בטבע אין חופש. יש התנגשויות, קרבות, מאבקי שליטה. החזק מנצח, החלש מפסיד .. חוקי הטבע מושלים על כולם.

♦ הענקת החופש לבני-האדם היתה, מצידו של אלוהים, צעד גורלי של הגבלה עצמית.

♦ אם כוח עליון מעניק ל-X חופש, וחופש זה מושעה בכל פעם ש-X פועל שלא ברצונו של הכוח העליון, לא התקיימה פה הענקת חופש.

♦ אלוהים אינו יכול לעשות דבר אם אינו רוצה לשלול מהאדם את החופש, אותו חופש שבשבילו צמצם את עצמו כשברא את האדם.

ובאנאלוגיה:

כשתינוק נולד זה נכון וטבעי שההורים יעטפו אותו במעטפת שהיא מחממת, מזינה, מגינה; מעטפת מלאה ומוחלטת. בשלב הזה התינוק זקוק להורים שיספקו לו הן את המזון הגופני, הדרוש להתפתחות של הגוף, והן מזון רוחני – מזון רגשי כחום, אהבה, הכלה, והן הדרכה ומתן כלים כשפה, דפוסי התנהגות, וכיו"ב. אך ככל שהילד מתבגר כך צריכים ההורים, באופן הדרגתי ומתון שמתאים להתפתחות הילד, לצמצם – בפירוש בצורה מודעת מבחינתם – את הנוכחות שלהם בחיי הילד כדי לאפשר לו להתפתח כאדם עצמאי. נכון שגם בעולם החי יש חינוך לעצמאות – אמא חתולה או לביאה, למשל, מלמדת את הגורים שלה לצוד, או העופות שדוחפים את הגוזלים המתבגרים שלהם אל מחוץ לקן כדי שאלה ילמדו לעוף בכוחות עצמם – אך בעולם האנושי מדובר בעצמאות מסוג אחר – עצמאות כאדם האחראי על חייו שלו. אם ההורים לא יצמצמו את הנוכחות שלהם כדי לאפשר לילד להתבגר, הילד לעולם לא ילמד להיות אחראי, לא לחייו שלו ולא לחיי אחרים.

כדוגמא, הלילה הראשון שילד יוצא עם התנועה למחנה עם שהיית לילה – ודאי שיש מבוגר אחראי, אך אלה לא ההורים, ותחושת האחריות לעצמי שבאה עם זה ..

כמובן, אין כאן הכוונה לנטישה, היעלמות מוחלטת מעולמו של הילד, אלא בסוג של התרחקות בהדרגה .. להיות נוכחים–לא-נוכחים .. נוכחים מרחוק, לא כאן-ועכשיו ..

אז הנה עוד ציטוטים משל יונתן זקס [3]

♦ להיות אב .. משמעו ללמד ילד לשאול, לאתגר, להתעמת, להתווכח. .. ללמד ילד לצמוח באמצעות איתגור מתמיד של המציאות הקיימת.

♦ רק בדרך של קריאת תיגר לומד ילד לקבל אחריות; רק באמצעות קבלת אחריות הוא מתפתח לכדי אדם מבוגר.

וגם זו משמעות של "חנוך לנער על-פי דרכו".

"חטא" גן-העדן?

הפרשנות המקובלת מתיחסת לסיפור גן-העדן כאל "החטא הקדמון", אשר בעטיו גורשו בני-האדם מגן-העדן ונענשו בחיים מלאי קושי וסבל. הסיפור שהבאנו לעיל מאפשר לראות אותו באור שונה לגמרי.

עפ"י הפרשנות המקובלת 'חטא' הוא במובן של עבירה, אי-ציות, פעולה שמשמעותה או תוצאתה הינה בניגוד לציווי אלוהי. למעשה, מה שמוגדר כציווי אלוהי הוא בעצם הנחיה בלבד, משום שכבר כמשתמע מסיפור גן-העדן קיימת לאדם זכות הבחירה החופשית, הכוללת את האפשרות של אי-ציות. הנחיה אלוהית מכוונת אל עשיית הטוב, ואי-עמידה בהנחיה משמעה 'רע' במידה כזו או אחר.

אולם, המשמעות של 'חטא' מתבררת מתוך ביטויים כמו "להחטיא את המטרה": זהו נסיון להגיע אל הנקודה ה'נכונה', לעשות את הצעד הנכון, למצוא את הפתח או השער, כמוראה באיור, אבל 'התפספס', כנאמר בשפה יומיומית, בשל חוסר הבנה או ידיעה ..

בגימטריה חטא = 18 = חי. זה מרמז על כך שהחטא הוא חלק מהחיים; ואמנם, כבר קהלת כתב ש..

כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא. (קהלת ז)

ואם הצדיקים כך, אז בני-אדם רגילים ופשוטים על אחת-כמה-וכמה. כי מטבעו של האדם, גם אם כל כוונתו היא לעשות ולהביא טוב לעולם, שאין הוא יכול להימנע מלשגות, גם אם זה מחוסר ידיעה להבחין בין 'נכון' ל'לא-נכון', ומהיעדר הבחנה בין 'טוב' ו'רע'.

ה'חטא', או 'החטאה', או 'פספוס', הם לחם חוקנו, יום-יום, בחיים. אנחנו מבקשים לדייק, לקלוע אל לב המטרה, אבל בפועל מחטיאים ומפספסים. אין מכאן כוונה שנרגיש בושה, או אשמה – אם פעלנו מתוך המיטב בנו; אלא שנלמד, ובמעשה הבא, ברגע הבא, נשתדל לדייק יותר, כי אנו רוצים לבוא מתוך הטוב שבנו.

האיור מתאר סיטואציה מוכרת בחיים: אנו מבקשים את הדרך למצוא ולעבור את הפתח, את השער שהמעבר דרכו יאפשר לנו התקדמות והתפתחות בחיים, אך בשל אי-הבנה, אי-ידיעה, תפיסות שגויות, עוורון, וכד' אנו מנסים בכיוונים הלא-נכונים ונתקלים בקיר, בדרך-ללא-מוצא.

כדי ללמוד להבחין בין 'טוב' ו'רע', בין 'נכון' ל'לא-נכון', צריך לנסות ולהתנסות, וזה כרוך בהכרח בתעיות וטעיות. אימרה עממית אומרת "עֲשֵה! – אל תנסה לעשות אלא עֲשֵה כדי לנסות". יש גם "מי שלא עושה לא טועה", במובן המכוון לעשיה, כשברור שבמהלך ההתנסות האדם מוּעד גם לטעויות. בכך מכוונות אותנו אימרות אלה לעשיה שהיא כולה ניסוי וטעיה/תעיה/תהיה. ללא ספק, אימרות אלה מכוונות אותנו לקחת אחריות על מעשינו. וכמו שנולדנו עם הכושר לרכוש שפה, כך נולדנו גם עם הכושר ללמוד להבחין, מתוך ההתנסויות שלנו, בין טוב ורע. שוב – לא נולדנו עם היכולת להבחין בין טוב ורע, אלא הדגש הוא שנולדנו עם היכולת לרכוש את ההבחנה הזו מתוך נסיוננו והתנסויותינו. מתוך ההתנסות והלמידה נדע למצוא את הדרך הנכונה, את המעבר בשער:

חברה או תרבות המבקשת לאכוף עלינו את תורת המוסר שלה ואת ערכיה, ולא מאפשרת לנו ללמוד ולבנות אותם מנסיוננו שלנו, היא תרבות המונעת מאתנו לממש את יעודנו הבריאתי.

הקשיים החזויים לבני-האדם בעקבות 'חטא' גן-העדן (בראשית ג) –

אֶל-הָאִשָּׁה .. הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים

וּלְאָדָם .. אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם

מציגים את האתגרים אשר בפניהם הם עומדים, ואשר בהתמודדות איתם יוכלו בני-האדם ללמוד את ההבחנות בין 'נכון' ו'לא-נכון', בין 'טוב' ו'רע'.

מענין הקשר בין 'עֶצֶב', 'עִצָּבוֹן' ובין המשמעות כאתגר, משום שמשורש ע.צ.ב. גם בא 'עיצוב' – והרי האדם הוא המעצב של דמות עצמו, של דיוקן חייו. באופן דומה, את 'בְּזֵעַת' ניתן להבין כקשור ב'תעוזה'.

תמונת מצב

.. וכך יצאו בני-האדם מ'גן-העדן' אל 'העולם הגדול', והתחילו ליצור ולברוא. פעולות היצירה והבריאה הראשונות היו ככל הנראה בתחום החקלאות: בתחילה, כך מספרים הפרה-היסטוריונים, בני-האדם היו מאורגנים בחבורות קטנות של ציידים ולקטים, אשר בשלב מסוים החלו להחליף את הליקוט בגידול תבואות אדמה ועץ ואת הצייד בגידול בעלי-חיים.

בהמשך הם למדו ליצור כל מיני כלים, גם כלי נגינה; המציאו את הגלגל, את המכונית, את המטוס, את תחנת-החלל; ופיתחו ומפתחים טכנולוגיות בקצב גובר והולך. אלא שבמהלך כל פעולות היצירה והבריאה האלה נראה שבני האדם שכחו משהו מאוד מרכזי וחשוב – הם שכחו לראות את עצמם כשותפים עם הבריאה. כל הטכנולוגיות האלה מוכתבות עפ"י הצרכים ההישרדותיים שלהם כפי שבני האדם רואים אותם, והם נועדו, במקרה הטוב, לשפר את הרווחה החומרית של בני-האדם, תוך התעלמות מהמחויבויות שלהם כלפי הבריאה.

למיטב הבנתי, לא לכך כיוונה הבריאה כאשר יצרה עבורנו את מרחב חופש הבחירה ..

אולם, בשנים האחרונות אנו חוזים גם בכיוונים אחרים – החלה להתעורר באנושות תחושה של הכרה באחריות כלפי כדור-הארץ, האדמה, הצומח והחי, האקלים; ויותר ויותר יוזמות ננקטות לטיוב ושיפור המערכות האלה.

אז מה, בעצם, מבקשים מאיתנו אלוהים והבריאה?

.. שנתרום את חלקנו בהבאת הטוב ליקום, בבריאה וביצירה..

.. שנבין שלא באנו לכדור-הארץ כדי לזלול ולסבוא מהשפע שהבריאה מעניקה, אלא כדי להיות שותפים, עם זכויות אך לא פחות מכך עם חובות ומחויבויות ..

איך עושים את זה?

בכל מיני דרכים, כ"א על פי מה שמתאים להם:

♦ ע"י ביקוש אחר מענה לשאלות כמו "מה התפקיד שלי? מה אני עושה כאן בכדה"א? מה אני אמור/ה לעשות? מה החיים שלי, הבריאה, אלוהים, מבקשים ממני?" [4]

♦ "דע את עצמך" ו"דע את העולם בו אתה מוצא את עצמך"

♦ קשב פנימי לעצמנו, קשב לאחרים, יישום ומימוש תשובות שאנו מקבלים באופן כזה

♦ ועוד כיו"ב ..

לפני כמה אלפי שנים נשלחו אל האנושות שליחים, אנשים מיוחדים – אברהם, משה, בודהא, לאו-דזה, ישו, מוחמד – לעורר את בני-האדם ולהביא לאנושות, אל תוך הסביבה בה פעלו, את דבר האלוהים והבריאה. אולם, זו זכותו הטבעית של כל אדם לקיים קשר ישיר, דו-שיח בלתי-אמצעי, עם אלוהים והבריאה. אני מאמין שאנו נמצאים כעת על סיפה של תקופה שבה האפשרות לקשר ישיר כזה תפתח לכלל בניהם ובנותיהם של אדם וחווה. סימנים לכך מתחילים להיראות ולהיגלות יותר ויותר.

זה כמובן לא יהיה מיידי, ויהיה צורך בהרבה מאוד למידה של דרכי ההתקשרות עם אלוהים והבריאה. זה קורא לפיתוח של מדע חדש, מדע שעדיין לא קיים – המדע של התקשורת האנושית עם הבריאה, והוא, למיטב הבנתי, בהחלט בתחום הבריאה והיצירה שנוצר עבור האדם.

סיכום

♦ אלוהים והבריאה מזמינים אותנו בני-האדם לקחת חלק בבריאה ויצירה חדשה.

♦ תנאי הכרחי לבריאה ויצירה הוא בחירה חופשית. לשם כך איפשרו אלוהים/הבריאה בתוך התודעה האנושית מרחב של בחירה חופשית. במרחב זה החיבור לאלוהים הוא בגדר אפשרות (פוטנציאל) בלבד; הנוכחות האלוהית היא שם בגדר פוטנציאל בלבד, ולכן אינה מחייבת שם. אנחנו חופשיים שם לבחור באיזה כיוון ש"בא לנו".

♦ כדי להביא לידי ביטוי את הבחירה החופשית, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו "מה החיים/אלוהים/הבריאה מבקשים ממני?" התשובה היא כמובן ייחודית לכל אחד ואחת.

♦ הבחירות שלנו מביאות לידי ביטוי את הערכים שלנו.

♦ אנחנו צריכים להתנסות, לנסות, לחוות וגם לטעות (וגם לתעות ולתהות) כדי ללמוד להבחין בין 'טוב' ו'רע', כדי לכוון לפי זה את הבחירות שלנו.

♦ ע"י התנסות וניסוי וטעיה/תעיה/תהיה אנו לומדים, ולפי זה משפרים ומעדנים את הערכים שלנו ואת הבחירות שלנו.

(עודכן 30.10.2022)

[1] מתוך "השיר הראשון של Pemero" – בספר Dear Dragon" – Leo (R. Armin)". במקור:

First was the Higher, which gave of itself, in the love of its freedom

[2] רשאד פילד, "המחסום האחרון" (הוצאת פראג, תל-אביב, 1995). ספר קצר על מסע חיפוש רוחני בדרך סוּפית, עמ' 79.

[3] יונתן זקס, "לרפא עולם שבור" (ספרי מגיד, הוצאת קורן, 2010)

[4] ויקטור פראנקל, "האדם מחפש משמעות" (הוצאת דביר 1970); "הרופא והנפש" (הוצאת דביר 2010)