סיפורים לילדים על אלוהים ובריאה

דרך עתיקה להעביר רעיונות היא באמצעות סיפורים. בפרט, כאשר מדובר בסיפור המסופר לילדים וצעירים השפה היא פשוטה וישירה. זהו, עבורי, סיפור הבריאה כמו שאני תופס אותו.

פרק 1

סיפור של סבא לנכדו הקטן לפני השינה. הנכד מבקש מסבא: "ספר לי סיפור על אלוהים", והסבא מספר:

"יום אחד ישב אלוהים במרפסת שבחצר ביתו, התנדנד בכיסא הנדנדה, מצץ מהמקטרת, ושקע בהרהורים. הוא שאל את עצמו: "בעצם, מה אני? מי אני?" חברים שלו, אלוהים אחרים [1], אמרו לו: "אתה אלוהים, אתה בורא. תברא, וכך תוכל להכיר ולדעת מה אתה, מי אתה, מה אתה יכול לעשות."

אמר אלוהים לעצמו "זה רעיון טוב" והחל לברוא. איך אלוהים בורא? הוא מוציא ויוצר מתוך עצמו. מה אלוהים בורא? הוא בורא חיים, מכל מיני צורות וסוגים. ברא אלוהים כוכבים בכל מיני גדלים והרכבים וצירופים, וקבע בהם כל מיני תנאי חיים. בתחילה ברא צורות חיים מאוד פשוטות. המוצלחות מתוכן ביקשו להתפתח, וכך החלו להיווצר צורות חיים יותר ויותר מורכבות, עד שנוצרו צורות חיים מאוד מורכבות.

כך יצר אלוהים עולם ומלואו, ומילא את כולו. ככה זה אצל אלוהים – נוכחותו ממלאה כל חלל וכל פינה אפשרית במידה הרבה ביותר שהוא יכול.

אלוהים היה מאוד מרוצה – סוף-סוף יכול היה לראות איך היכולות שלו באות לידי ביטוי. אבל אחרי כמה זמן הרגיש שזה לא מספיק. הוא אמנם ברא צורות חיים מאוד מורכבות, גם כאלה שיש להן היכולת להתאים את עצמן לתנאים סביבתיים משתנים. אך הוא רצה לדעת את עצמו, ומשהו מאוד מהותי היה עדיין חסר לו.

שוב ישב אלוהים במרפסת, התנדנד בכסא הנדנדה, מצץ במקטרת וחשב: "בראתי יופי של בריאה, מערכות חיים מושלמות, אפילו יכולות להתפתח תוך שהן מסתגלות לתנאים סביבתיים משתנים. אז למה אני מרגיש שמשהו עדיין חסר כאן?"

כך הרהר לעצמו, עד שהבין: החיים שהוא יצר הם מושלמים, מצייתים לכל חוקי הטבע, אך הם חסרים דבר מהותי – את היכולת לחדש, את היכולת לברוא, את היכולת להמציא וליצור דברים חדשים שלא היו קיימים קודם; וכל אלה הן כמובן תכונות שמאפיינות ומיחדות את אלוהים. ואז הבין אלוהים, שכדי להכיר את עצמו הוא צריך לאפשר חיים שיש להם יכולת של בריאה ויצירה.

וכך יצר אלוהים את בני-האדם, בצלמו ובדמותו – "בצלם אלוהים"; והזמין אותם להשתתף עימו במעשה הבריאה, בחיים של חדווה ויצירה."

.. והנכד נרדם, כשעל פניו חיוך רחב.

[1] מי שהריבוי "אלוהים אחרים" מפריע לו, כאילו יש כמה אלוהים, יכול לחשוב שבעצם מדובר בקולות מתוך אלוהים עצמו, כמו שאנו קולטים ושומעים קולות ומחשבות מתוך עצמנו. ובכל מקרה, עצם השם "אלוהים" כבר יש בו ריבוי.

פרק 2

בלילה אחר ביקש הנכד מסבא: "ספר לי כעת על אלוהים ובני-האדם", והסבא מספר:

"אלוהים מאוד שמח שברא את בני-האדם, והזמין אותם להשתתף עימו בבריאה ויצירה. הוא יצר עבורם את התנאים הטובים ביותר – או כך לפחות חשב. הוא נטע גן גדול בעדן – זהו גן-העדן – עם כל העצים עם הפירות הכי טעימים, והביא לשם את בני-האדם. נטולי דאגות פרנסה – כך חשב – בני-האדם יוכלו להקדיש את זמנם ומרצם לבריאה ויצירה.

להפתעתו, בני-האדם אמנם נהנו מאוד מהפירות שבגן, נהנו לפגוש וללטף את בעלי החיים השונים שחיו שם, אך כלל לא מיהרו לברוא וליצור. חשב אלוהים והבין שכל עוד נוכחותו ממלאה עולם ומלואו, בני-האדם מרגישים אפסיים אל מול אינסופיותו ומוחלטותו של אלוהים והם לא מרגישים את ההזמנה לברוא וליצור, לא מרגישים שיש להם בכלל מקום לכך. להיפך – הם אינם מרגישים שונים מבעלי החיים אשר נוכחותו הממלאת-כל של אלוהים מנחה אותם בפועלם ובהתנהלותם בכל זמן ובכל מצב. אלוהים הבין שכדי שיוכלו לברוא וליצור בני-האדם חייבים להרגיש חופשיים – חופשיים באמת.

אז הגיע אלוהים להחלטה גורלית – כדי לאפשר לבני-האדם לחוש ולממש את ההזמנה לשיתוף בבריאה וביצירה, הוא יצמצם את עצמו בתודעתם של בני-האדם וישאיר להם שם מרחב חופשי שבו הם יוכלו להרגיש ריבונים לעצמם, ללא נוכחותו של אלוהים.

שאל הנכד: "חופש, סבא? ממש חופש, חופש אמיתי?", "כן", ענה הסבא, והמשיך:

אלוהים יצר בבריאה מרחב שהוא – אלוהים – לא נוכח בו. במרחב זה יש לבני-האדם חופש בחירה. זה אינו מרחב גיאוגרפי, שמזוהה ע"י קו שתוחם אותו. זה מרחב שנמצא בתודעה ובלב – מרכז הרגש – של בני-האדם. והחופש הוא לבחור בין 'טוב' ו'רע'.

ואיך הביא אלוהים לידיעתם של בני-האדם את המרחב הזה שפתח בפניהם?

דבר ראשון שמאפיין ומייחד חיים של בריאה ויצירה הוא תחושה של חוסר – תחושה של אי-שלמות, של צורך במשהו שישלים את החסר, של חלל שצריך למלא אותו. צמצום הנוכחות האלוהית אמנם יצר חלל כזה, אך כדי ליצור, בני-האדם צריכים להרגיש מאותגרים. לשם-כך נטע אלוהים בגן עץ חדש, את 'עץ-הדעת', ואמר לבני-האדם שאם יאכלו מפרי העץ הזה הם ימותו. עצם הצגת הדברים היתה מאתגרת – הרי אלוהים ודאי אינו רוצה שבני-האדם, שהוא רק ברא כעת כדי שיהיו שותפים עימו בבריאה ויצירה, ימותו. ואם היה רוצה היה פשוט יכול למנוע מהם את אכילת פרי העץ הזה. מכאן, שכוונתו היתה שונה – הוא ביקש להמחיש לבני-האדם שכעת יש להם מרחב תודעתי פנימי של בחירה חופשית. אלו אינן בחירות פשוטות וקלות, אלא בחירות מאוד משמעותיות שיכולות לשנות את מצבו ומעמדו של האדם; אבל הבחירה היא בידיהם, שלהם.

מאחר ואלוהים אינו יכול לבוא לבני-האדם ולאתגר אותם במפורש באכילת הפרי – הרי הוא, לכאורה, אסר זאת עליהם – עשה זאת בשמו הנחש. הוא עודד את בני האדם לאכול מפרי עץ-הדעת, ובאוכלם את הפרי "נפקחו עיניהם" להבין שיש בעולם 'טוב' ו'רע'. את אלה כמו את אלה הם יפגשו במרחב הבחירה החופשית הפנימי שלהם.

פרק 3

"ואז", שאל הנכד, "התחילו בני-האדם ליצור ולברוא, כמו שאלוהים רצה?" "כן ולא", ענה הסבא,

"הם למדו לפתח את החקלאות, ולמדו ליצור כל מיני כלים, גם כלי נגינה; המציאו את הגלגל, את המכונית, את המטוס, את תחנת-החלל; ופיתחו ומפתחים טכנולוגיות בקצב גובר והולך. אלא שבמהלך כל פעולות היצירה והבריאה האלה נראה שבני האדם שכחו משהו מאוד מרכזי וחשוב – הם שכחו לראות את עצמם כשותפים עם הבריאה. כל הטכנולוגיות האלה מוכתבות עפ"י הצרכים ההישרדותיים שלהם כפי שבני האדם רואים אותם, והם נועדו, במקרה הטוב, לשפר את הרווחה החומרית של בני-האדם, תוך התעלמות מהמחויבויות שלהם כלפי הבריאה.

לשמחתנו, בשנים האחרונות אנו חוזים גם בכיוונים אחרים – החלה להתעורר באנושות תחושה של הכרה באחריות כלפי כדור-הארץ, האדמה, הצומח והחי, האקלים; ויותר ויותר יוזמות ננקטות לטיוב ושיפור המערכות האלה".

(עודכן 28.8.2022)