מאח(י)דות לריבוי – התחדשות, בריאה ויצירה
מאח(י)דות לריבוי – התחדשות, בריאה ויצירה
כאשר אנו פוקחים את עינינו ואת חושינו ומתבוננים ביקום, בעולם סביבנו, אנו צופים וחווים מגוון אדיר של תופעות – ריבוי של מינים וזנים בעולם החי והצומח, תופעות טבע בעולם הנחשב דומם, העולם האנושי. בכל הריבוי הזה אנו מזהים סדירויות המעלות במחשבה את ההכרה האינטואיטיבית שהעולם אינו אקראי אלא יש בו סדר, ויש גורם האחראי לסדר הזה – מקור ממנו נובע כל הריבוי. כלומר, בחושים הגופניים אנו חווים ריבוי, והתובנה הפנימית אומרת שלריבוי יש מקור, כמאמר הפסוק בתהילים "מה רבו מעשיך ה'".
את ה'אחד' – המקור, המהות האוניברסלית – לא ניתן לתפוס באמצעות החושים הגופניים שלנו, אלא באמצעות החושים הפנימיים, האינטואיטיבים, בלבד.
אבל – את האחד אנחנו תופסים מתוך הריבוי, שהוא מגוון התופעות והתהליכים שבעולם הגשמי, שאותם אנחנו כן תופסים באמצעות החושים הגופניים שלנו. התיאור הבסיסי של הריבוי הוא בעקרון השניים.
לפיכך, הריבוי בא מתוך האחד, אבל את האחד אנחנו תופסים מתוך הריבוי.
ברשימה הקודמת עסקנו במקור, בגורם הראשוני. כעת עולה השאלה: איך מן המקור האחד נוצר השפע, המגוון, הריבוי, אותם אנו חווים? ברשימה הנוכחית ניגע בשאלה זו.
מאחדות לריבוי – האחד הופך לשניים
מאוד חביבה עלי התפיסה שאומרת שאלוהים ביקש להכיר את עצמו, את יכולותיו, ולכן הוציא מתוך עצמו ונתן אפשרות לבריאה להברא. הבריאה היא שיקוף של האלוהים – "בצלמנו ובדמותנו", כמו שראי (אספקלריה) מחזיר לנו את דמותנו, כך הבריאה כולה משקפת לאלוהים את דמותו. במובן מסוים, זו תמצית תורת הצמצום בקבלה.
המדע המודרני, באמצעות הנוסחא E=mc², מכיר בכך שחומר הינו צורה של אנרגיה, ולכן אפשרית התמרה של חומר לאנרגיה טהורה ואנרגיה טהורה לחומר, ויש לכך ראיות אמפיריות (פוטון ההופך לזוג אלקטרון-פוזיטרון). וכך גם תיאורית המפץ הגדול מתארת את תחילת היווצרות היקום בכך שמן האחד – סינגולריות שכולה אנרגיה טהורה – אנרגיה החלה להפוך לחומר.
בכך, הן מסורות רוחניות שונות והן המדע המודרני מכירים בכך שהיקום החל כאשר האחד כבר לא היה יותר אחד בלבד – החומר שנוצר נהיה גם מימוש והגשמה של הפוטנציאל של האחד, של המקור, וגם שיקוף שלו; כאשר האחד החל להביא את עצמו לידי ביטוי, כאשר האחד הפך להיות שניים.
המעבר ממקור אחד למציאות שופעת מגוון וריבוי אינו יכול להיות אלא בדרך של בריאה ויצירה.
היקום אינו סטאטי; מכל רגע אחד למשנהו משתנה תמונת העולם – דברים נוצרים ודברים כלים. העולם, הביטוי של האחד, הוא חי, תוסס, דינאמי.
כיוון שכל רגע נולד ביטוי חדש קיימת אֵם אלוהית אשר הכול נולד מתוכה – כל הביטויים החדשים, המתחדשים, הנוצרים מחדש בכל רגע, נולדים מרחמה של האֵם האלוהית, מתוך האֵם האלוהית.
אֵם זו היא הצד האימהי, הנקבי, של הבורא.
מכאן אפשר להבין את הציווי "כבד את אביך ואת אמך":
אבינו – המקור, ממנו בא הכול, והוא משפיע על הכול בלא משוא פנים ובלא התניות. אהבת האב היא ישירה וללא התניות.
אמנו – זו המאפשרת לכל דבר את המקום, את החום, את תשומת הלב הנדרשת על-מנת לגדול ולהתפתח לפחות לנקודה שבה הדברים יכולים לעמוד ברשות עצמם, וגם אז היא ממשיכה ללוות אותם, גם אם מרחוק, על-מנת לסייע בשעת הצורך.
כנאמר בדאו-דה-צ'ינג: [3]
נטול השם הוא מקור ראשיתם של שמים וארץ
בעלת השם היא אימם של ריבוא דברים
המקור והריבוי
הסמל משמאל, המוכר כסמל של השמש ושל הזהב בכימיה באסטרולוגיה או באלכימיה, ניתן לראותו ולהבינו בהמון משמעויות. כאן אני מבקש להביא אותו כמבטא את היחס בין האחד לבין הריבוי.
בהיבט אחד, העיגול המרכזי מציין את האחד, המוחלט, המקור, בעוד שהמעגל המקיף אותו מצין את הריבוי המקיף אותו, שנוצר ממנו וכעת משקף לאחד את מימוש היכולות והאפשרויות שלו.
בהיבט אחר, בחיי האדם, אשר "נברא בצלם אלוהים", כל אחד הוא יחיד ומיוחד ומשמש מקור, בדרך של יצירתיות, בבחירות והחלטות עצמאיות, למגוון של ביטויים מתוך עצמיותו. העיגול המרכזי מייצג אז אותנו, כמצויים בנקודה ממנה אנו מתיחסים אל העולם כולו, שהוא אז מבחינתנו המעגל המקיף. באופן כזה חיי כל אדם מהווים שיקוף לבריאה וליצירה ביקום.
למעשה, אנחנו רגילים לראות את עצמנו כמרכז ואת כל השאר כהיקף. זו נקודת ההתיחסות הראשונית שלנו. רק מתוך הכרה והבנה של התיחסות זו אנו יכולים להעמיד את עצמנו, מתוך בחירה מודעת, בנקודת התיחסות שונה, ולהבין שעבור העולם כולו אנו נמצאים בנקודה כלשהי על המעגל המקיף.
התחדשות, בריאה ויצירה
קהלת הזקן אמר:
דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת … מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
האמנם אין שום התחדשות?
ללא ספק, קיימת המחזוריות הבסיסית של ההוויה הארצית, הגשמית – חילופי יום ולילה, חילופי העונות, וכיו"ב. אך מעבר לתפיסה המחזורית, המעגלית, של הקיום ושל היקום, קיים מימד נוסף, הניצב למישור הקיום המעגלי. זה מימד של התקדמות והתפתחות. בסיומו של מחזור מעגלי כזה איננו חוזרים בדיוק לנקודה בה היינו בתחילת המחזור, אלא לנקודה המקודמת מעט לאורך המימד הניצב, מימד ההתפתחות. גרפית זו נראית כנקודה מעל נקודת תחילת המחזור, וכך התנועה המשולבת נראית כספירלה.
התפיסה הספירלית מוסיפה מימד של התחדשות: ישנו בסיס קיומי שחוזר על עצמו – זו התנועה המעגלית, אבל יחד איתה יש גם כיוון של התפתחות, במימד הניצב למרחב בו מתקיימת התנועה המעגלית.
יצירת יש מאין – ריבוי מתוך אח(י)דות?
בניגוד למסורת היהודית ומסורות אחרות, בחשיבה היוונית הקדומה לא היתה קיימת בריאה ויצירה. כיוון שהפילוסופיה היוונית נמצאת בבסיס התרבות המערבית בכלל, והמדע המערבי בפרט, חשוב לראות את המשמעויות של תפיסת היקום ביוון העתיקה.
כמו שתיארנו, מתוך שביקשו הסבר לאחדות המתגלית בסדירויות בעולם הטבע, המגוון ומרובה התופעות, הפילוסופים היוונים הקדמונים ביקשו לזהות גורם אחד ויחיד המגלם את האחדות. הם ראו כאמור את האחד – המקור – כחומר, וחלקם גם ייחסו למקור – האחד – את תכונת האחידות, כלומר הופעה זהה בכל מקום במרחב. הם תפסו את היקום כנצחי, קבוע ואינו משתנה, ולכן תכונה בסיסית שייחסו למקור האחד היתה של נצחיות, אי-השתנות בזמן.
המצב הזה, של בקשת עקרון ראשוני אחדותי מצד אחד ושל מציאות נגלית רבת-פנים מצד שני העלה בפניהם שאלה בלתי-נמנעת: איך ייתכן, איך בכלל אפשרי, שמתוך האחדות נוצר ריבוי? השאלה כאן אינה לגבי מנגנון ההתמרה, אלא ברמה עקרונית ומהותית – הייתכן בכלל שמעקרון ראשוני אחד, מגורם היולי אחד, תיווצר המציאות המגוונת ורבת-הפנים אותה אנו תופסים בעזרת חושינו? הרי המציאות הנצפית מלאה ניגודים – יום ולילה, שחור ולבן, גדול וקטן, חום וקור, תנועה ומנוחה, חיים ומוות, משיכה ודחייה, היווצרות וכליה, וכיו"ב. לעומת זאת האחדות, האמורה להיות המקור שמאחורי כל הניגודים, צריכה להיות, מעצם מהותה כ"אחדות", ללא כל ניגודים. היא צריכה להיות "זהות".
כיוון שהם שללו מראש מה שנראה להם כ"יצירת יש מאין", לא יכלו לתפוס איך ממקור האמור להיות אחד, יחיד, אחיד – נוצר ומופיע ריבוי.
נשים לב ששאלה זו כלל לא היוותה בעיה בחשיבה היהודית, למשל, או בדרך הדאו של לאו-דזה. הרי התנ"ך מתחיל עם מעשה הבריאה, וגם ספר הדאו פותח (בגרסה מעט שונה מזו שהבאנו קודם [4]) באמירה
זה שאין לו שם – הוא אבי (ראשית) כל הדברים
זה שאין לו צורה – היא אֵם כל התופעות
אז בחזרה ליוון העתיקה, מתוך בעיה זו הגדיל לעשות פרמנידס (מאה 5 לפנה"ס) והקצין את הקושיה עד כדי אבסורד, בהכריזו כי כל מציאות הניגודים אינה אלא אשליה, כי לא ייתכן שהאחד יהפוך לשניים שבהכרח הם מציגים ניגודים: אם המקור הוא אחד אז בהכרח נובע שהמציאות הממשית היא אחת ואחידה, בהיותה חייבת לשקף את המקור, ולכן הריבוי וכל התופעות אינם אלא אשליה בלבד.
כיוון שהחוויות החושיות הן, בכל זאת, חלק בלתי-נפרד מהווית החיים האנושית, ביקשו הפילוסופים שאחרי פרמנידס להציע הנחות סבירות אשר בעזרתן ניתן להסביר את קיומן של התופעות השונות והתהליכים שהן עוברות. כיון שהעקרון ש"אין התהוות יש מאין" היה מקובל על כולם, הם ביקשו להסביר את מה שנראה כהתהוות או כליה לא כיצירת "יש" מ"אין" ולהיפך, אלא כתהליכים של התמרה כמותית ושינויי צירופים של גורמים בסיסיים, בלתי-נראים לעין, המרכיבים את כל הגופים, שהם עצמם קבועים ונצחיים. הם הבינו שחומר בסיסי יחיד מוביל למסקנותיו של פרמנידס ולפיכך הגיעו למסקנה שהראשית אינה אחידה אלא מכילה כבר בתוכה את הריבוי הנצפה, או לפחות את גרעינו. בתמונה זו הראשית מורכבת ממספר (סופי או אינסופי) של גורמים חומריים (היסודות אדמה, מים, אוויר ואש, או האטומים), אשר הם עצמם הינם בלתי-משתנים, אך מסוגלים ליצור יחד צימודים שונים, ובכך להוות את החומרים השונים המחוללים את עולם התופעות: מה שנראה לנו כהתהוות הינו בעצם תהליך של הצמדות יחד, בעוד שמה שנראה לנו ככליה הינו תהליך של היפרדות לגורמים הראשוניים.
במילים אחרות: אם ראשית יחידה מובילה לתוצאה שהיא אבסורדית מבחינתם, אז המסקנה היתה שהראשית צריכה להכיל מלכתחילה את הריבוי כדי שבאמת תוכל להוות מקור למציאות המאופינת ע"י ריבוי, שינויים ותמורות. כך החלו הפילוסופים היוונים לקדם את התפיסה שהריבוי כבר מצוי במקור, שהמקור אינו אחד אלא מרובה. זה הרקע לתורת ארבעת היסודות (אדמה, מים, אוויר, אש) או התפיסה האטומיסטית.
הפילוסוף היווני היחיד שחרג מהמסגרת המחשבתית הזו באותה התקופה היה הרקליטוס, שהציג תמונת עולם תהליכית, בה התופעות נובעות מהמקור וכל הזמן משתלבות יחד ליצירת המציאות העולמית המוכרת – מאוד שונה מהזרם המרכזי של הפילוסופיה היוונית (וגם הפילוסופיה המערבית עד היום):
- האל הוא יום ולילה, חורף וקיץ, שלום ומלחמה, רעב ושובע; הוא מקבל צורות שונות .. [5]
- .. טבע היום והלילה .. הם אחד. [6]
- דברים המחוברים יחד מהווים בעת ובעונה אחת הן מכלול שלם והן אוסף של מרכיבים; דברים באים יחד ומתחברים, ומתרחקים ונפרדים זה מזה; האחד עשוי מכל הדברים, וכל הדברים באים מן האחד. [7]
זו התפיסה המוכרת מאז כאיחוד או שילוב הניגודים – "אחדות הניגודים" – ומתוארת יפה מאוד בסמל הידוע של יין ו-יאנג.
ההוויה האנושית היא הוויה של ריבוי. הריבוי מתחיל מ-2, כך שהעיקרון הבסיסי המתאר את הריבוי והאופן בו הוא משמש יסוד לכל התהליכים בטבע הוא עקרון השניים.
בפיוט "אחד מי יודע", איתו נוהגים לסיים את סדר פסח, ה"אחד" זה אלוהים, ה"שניים" (לוחות הברית) זה תמצית המסר האלוהי לבני-האדם, ואח"כ מ"שלוש" והלאה אלה כבר היבטים של ההוויה האנושית.
הווית האחד היא מוחלטת. אין התלבטויות, אין צורך לבחור, כי הכול אחד. אבל ההוויה האנושית היא הוויה של ריבוי, לכן בהוויה האנושית יש התלבטויות, יש צורך לבחור. לכן יש לנו בחירה חופשית:
רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע .. אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ .. הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים ל)
הביטוי של עקרון האחד בתוך הריבוי:
מצד אחד – קיטוב והפרדה בין חיובי ושלילי, זכרי ונקבי, מוחצן ומופנם, יין ו-יאנג ..
מצד שני – משיכה בין הקטבים, כוח עוצמתי המבקש להביא לזיווג, לאיחוד מחודש.
הן ההפרדה והן המשיכה לעולם אינם יכולים להתגשם, להתממש, באופן מלא – שניהם ימשיכו להתקיים יחד, בו-זמנית, זה בצד זה. המתח בין עוצמת ההפרדה מצד אחד ועוצמת המשיכה מצד שני יוצר את המרחב בו מתאפשרות גדילה, בריאה, יצירה.
(פורסם 25.10.22 ; עודכן 2.10.2023)
[1] רשאד פילד, "המחסום האחרון" (הוצאת פראג, תל-אביב, 1995). ספר קצר על מסע חיפוש רוחני בדרך סוּפית, עמ' 64.
[2] "המחסום האחרון", עמ' 78.
[3] לאו-דזה, "דאו-דה-צ'ינג", תרגום יורי גראוזה וחנוך קלעי, (מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"ג 1973)
[4] עפ"י לאו-דזה, "ספר הדרך והסגולה", בתוך "ספר הדאו", תרגום דן דאור ויואב אריאל, (חרגול הוצאה לאור, תל-אביב, 2007)
[5] DK22B67. עפ"י שמואל שקולניקוב, "פרמנידס והרקליטוס" (מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ח 1988) ומקורות שונים באנגלית באינטרנט. סימוני המקטעים (פרגמנטים) הם כמקובל עפ"י רשימת Diels-Kranz.
[6] DK22B57. כנ"ל.
[7] DK22B10. כנ"ל.