עקרון השניים – הריבוי
עקרון השניים – הריבוי
כאשר אנו פוקחים את עינינו ואת חושינו ומתבוננים ביקום, בעולם סביבנו, אנו צופים וחווים מגוון אדיר של תופעות – הן ריבוי של מינים וזנים בעולם החי והצומח, הן תופעות טבע בעולם הנחשב דומם, וכמובן העולם האנושי. בכל הריבוי הזה אנו מזהים סדירויות המעלות במחשבה את ההכרה האינטואיטיבית שהעולם אינו אקראי אלא יש בו סדר, ויש גורם האחראי לסדר הזה – מקור ממנו נובע כל הריבוי. בחושים הגופניים אנו חווים ריבוי, והתובנה הפנימית אומרת שיש מקור לריבוי.
ברשימות הקודמות עסקנו במקור, בעקרון האחד, ובאופן שבו מן המקור האחד נוצר השפע, המגוון, הריבוי, אותם אנו חווים. ברשימה הנוכחית נעסוק בעקרון השניים, העוקב אחרי התיאור הבסיסי של הריבוי, המכניקה והמשמעויות שלו; ומציג את המכניקה הבסיסית של הריבוי – של עולם הדברים, עולם התופעות, והוא עושה זאת במספר רמות.
הרמה הראשונה של עקרון השניים – ניגודים נראים
הרמה הראשונה בה מופיע עקרון השניים היא הפשוטה והבסיסית ביותר, והיא מוכרת כבר אלפי שנים. היא מוכרת כ"עקרון הקיטוב" (פולריות) או "עקרון הניגודים" – הדרך הבסיסית להבחין בין שני דברים היא דרך עובדת היותם שונים זה מזה – במראה, בצורה, בצבע, ו/או בכל דרך אחרת כנגלה לחושינו, ובמובן ראשוני זה הם נוגדים זה לזה.
ברמה זו כל שניים שונים מופיעים כניגודים, כך שגרפית ניתן לתאר זאת בצורה ←→.
הרבה אנשים, עוד מימי פיתגורס, עסקו ברמה זו של עקרון השתיים, ורבים טרחו לאסוף דוגמאות, כבטבלה הבאה:
| זוגי | – | אי–זוגי | זכר | – | נקבה | |
| יום | – | לילה | מנוחה | – | תנועה | |
| קיץ | – | חורף | ישר | – | עקום | |
| צפון | – | דרום | אור | – | חושך | |
| ימין | – | שמאל | טוב | – | רע | |
| צהוב | – | שחור | אחד | – | ריבוי | |
| ירוק | – | אדום | אהדה | – | דחיה | |
| רגל | – | יד | אומץ | – | פחד | |
| ריבוע | – | עיגול | עוף | – | זוחל |
רעיון ההבחנה בין הניגודים, וההכרה של מהות או ישות מסוימת מתוך המנוגד לה, מומחש בדאו-דה-צ'ינג [1]:
הכל תחת השמים יודעים את יפי היפה,
ומתוך זה את הכעור;
הכל יודעים את טיב הטוב,
ומתוך זה את הרע.
או, למשל, בציטוט משל הרקליטוס [2]
בזכות מחלה אנו מעריכים את הבריאות; בזכות רעב את השפע; ובזכות עייפות את המנוחה.
עקרון הפעולה והתגובה
ביטוי בולט ומאוד מוכר לעקרון הניגודים הוא עקרון הפעולה והתגובה. בפיסיקה, במכניקה הקלאסית (ניוטונית), הוא מופיע בחוק השלישי של ניוטון, בדרך-כלל בצורה הכוחות ההדדיים בין כל שני גופים שווים בגדלם והפוכים בכיוונם. ניסוח זה כמובן מתיחס לכוחות פיסיקליים בין גופים חומריים, אך אפילו הניסוח המקורי של ניוטון
לכל פעולה יש תמיד תגובה שווה, ולהיפך; הפעולות של שני גופים ביניהם לבין עצמם הן תמיד הדדיות, שוות ומכוונות בכיוונים מנוגדים.
מציע יישום ברמה גבוהה יותר, בין כל שני גורמים, לאו-דווקא גופים פיסיקליים, שניתן לנסחו כ- לכל פעולה יש פעולת נגד מתאימה.
ראיית העולם כאוסף של ניגודים מציבה בפני האדם בעיה מאוד משמעותית, כקונפליקט בלתי-פתיר. בעית הניגודים לבשה צורה ופשטה צורה במהלך ההיסטוריה, מתוך הנסיונות השונים להתמודד איתה הן בפילוסופיה, הן במסורות רוחניות והן במדעי-הטבע, והיא עדיין קיימת עד עצם היום הזה (כמו למשל בעיית גל/חלקיק בתורת הקוואנטים ובעיית טוב/רוע בפילוסופיה של המוסר). את הקיטובים לא ניתן לפתור במסגרת הרמה הראשונה. כאשר מדובר בהיבטים בחיי אדם, הדרך היא להכיר בעקרון הבחירה החופשית.
ניגודים ובחירה
בחיי האדם, אנו פוגשים ניגודים באופן תדיר, מדי יום ביומו. ניגודים אלה מציבים בפנינו את הצורך לבחור, כמו שנאמר בפסוק המקראי
רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע .. אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ .. הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים ל)
המחשה יפה של הבחירה הנדרשת מהמפגש עם הניגודים בחיינו מצויה במשל האינדיאני על שני הזאבים:
אינדיאני זקן סיפר לנכדו על המאבק שמתרחש בתוכנו.
בני, הוא אמר, בתוך כולנו קיימים שני זאבים הנאבקים זה בזה באופן תמידי.
זאב אחד הוא כל מה שרע:
כעס, עוינות, שנאה, קנאה, פחד, צער, חרטה, אשמה, האשמה, ייאוש, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות, אגו ..
הזאב השני הוא כל מה שטוב:
הנאה, שלום, אהבת כל ברואי האלוהים (כולל עצמנו!), אמת, תקווה, החלטיות, אחריות, אהבת היופי, התלהבות, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמונה, שימחה וצחוק, הודיה, שלווה פנימית, חדוות הקיום ..
הנכד שתק וחשב על דברי סבו במשך זמן מה, לאחר מכן שאל: סבא, ואיזה זאב מנצח?
והסב החכם ענה: הזאב שאתה מאכיל..
הבחירה היא זו שמביאה אותנו אל הרמה השניה של עקרון השניים.
הרמה השנייה של עקרון השניים – מקבילות ושיתוף
פתרון לבעיית הניגודים מופיע רק במסגרת הרמה השנייה של עקרון השניים, שאפשר לקרוא לה "עקרון המקבילות ושיתוף הפעולה" – המקבילות מייצגת כאן מעבר לשיתוף פעולה. כאשר מדובר ביצורים בעלי מודעות המעבר מניגודיות למקבילות מתבצע ע"י שיתוף פעולה מבחירה. ברמה זו השניים, המנוגדים מלכתחילה, יכולים לבחור למצוא ולהביא לידי ביטוי את המשותף ביניהם ולשם כך הם פונים לכיוון בו הם יכולים לפעול יחד – כל אחד חייב לוותר על משהו כדי לפנות לכיוון משותף ואז הם יכולים לפעול במקביל, בכיוון מטרה משותפת: ↑↑.
חשוב להדגיש שהמושגים 'ניגודיות' ו'מקבילות' לא מופיעים כאן במשמעות גיאומטרית או תנועתית אלא במשמעות רעיונית. את המעבר מהרמה הראשונה לרמה השנייה של עקרון השניים אפשר לתאר בסכמה הגרפית
←→ ⇐ ↑↑
סכמה זו, לכאורה דיאגרמטית ומופשטת, מתארת בפועל קוד מאוד בסיסי בבריאה ובחיי האדם: ברמה הראשונה ←→ כל צד נעוץ ומחופר באגו שלו. לצורך הגעה לשיתוף פעולה כל אחד צריך לוותר על משהו מהאגו, מה"אני", ולשנות כיוון בהתאם. השינוי אינו טכני בלבד, כי כרוכה בו הבאה של איכויות שאינן קיימות ברמה הראשונה – יכולת הכלה של האחר, כיבוד הדדי, אומץ להשתנות, נכונות להקשבה, סבלנות, סובלנות, וכיו"ב, וכך נוצר המצע המאפשר שיתוף פעולה ↑↑.
לדוגמא, ברמה הראשונה מלפפון ועגבניה הם מנוגדים, כי הם שונים; אבל כשחותכים אותם ומצרפים אותם יחד לסלט נוצרת המקבילות.
המעבר מניגודיות למקבילות מומחש ע"י משפט יפה של אנטואן דה-סנט אכזיפרי "אהבה אין משמעותה שני בני זוג המסתכלים זה לזו בעיניים, אלא שני בני זוג המסתכלים יחד ישר לעבר אותו יעד".
לפיכך, הרמה השנייה של עקרון השניים מציגה את עצם הפנייה לשיתוף פעולה. בשנים האחרונות זה לובש ביטוי כ"תקשורת מקרבת".
עקרון העזר שכנגד
יישום מאוד משמעותי של הרמה השניה של עקרון השניים הוא בעקרון שניתן לסכמו כ-עקרון העזר שכנגד. אחד המקטעים (פרגמנטים) של הרקליטוס אומר במפורש "מה שמתנגד הוא זה שעוזר [4]".
התובנה כאן – תובנה שבמפגש ראשון עשויה להפתיע הרבה אנשים – היא שהתנגדות היא הכרחית כדי לחולל שינוי – ללא התנגדות לא ניתן לחולל שינוי. ברמה הפיסיקלית אנו יודעים שכדי להתקדם דרושה התנגדות, ואת זה רואים בהליכה, חתירה, שחיה וכיו"ב – דווקא ההתנגדות של הסביבה היא היוצרת את הכוח המקדם. אם אנחנו בחלל ריק (כמו אסטרונאוטים בחלל, מחוץ לחללית) אז כדי להתקדם בכיוון מסוים צריך לירות משהו לכיוון ההפוך. זה נכון בכל הרמות, לא רק בעולם הגשמי.
למשל, בתנ"ך (בראשית ב) מופיע הביטוי "עזר כנגדו" כמתאר את האישה כמשלימה לאיש. בראייה רחבה יותר זה צריך להיות הדדי, כך שהוא עבורה "עזר כנגדה". מתוך הכרת הווית החיים פירשו חז"ל את הביטוי כ"זכה – עוזרתו, לא זכה – נגדו", כלומר כ"או-או". אבל זו פרשנות מצומצמת ומוגבלת – הבנה ברמה גבוהה יותר אומרת דווקא "עזרה ע"י ההתנגדות" (ואז זה "win-win" ולא "win-lose"). אין לקחת את ההתנגדות לנו כמשהו אישי, אלא להיפך – דווקא ההתנגדות היא זו שמאפשרת מנוף לשינוי.
איינשטין אמר פעם: "אני מודה לכל מי שאמר לי "לא", כי בכך הכריח אותי לגלות את דרכי העצמאית".
ארכימדס אמר בזמנו "תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם" – כדי להפעיל מנוף הוא צריך להישען על נקודת ציר היוצרת התנגדות.
המחשה יפה של עקרון העזר שכנגד נמצא בסיפור על שתי הצפרדעים וכד החלב:
שתי צפרדעים נפלו לתוך כד שהכיל חלב. הכד היה מלא רק בחלקו, והדפנות הפנימיות החשופות שלו היו חלקות והצפרדעים לא יכלו לטפס עליהן. צפרדע אחת אמרה לרעותה: "עזבי, אין טעם להתאמץ, בלאו הכי נטבע כאן, מעולם לא נצליח להחלץ מכאן." אמרה, שקעה, וטבעה.
הצפרדע השניה אמרה לעצמה: "לא! אני לא מוותרת!" והמשיכה לחבוט בכל כוחותיה ברגליה בחלב. בעצם זה שחבטה בחלב הצליחה להחזיק את ראשה מעל החלב ולנשום. ולאחר כמה זמן, החלה להרגיש שהחלב בו היא בועטת נעשה סמיך יותר ויותר, והחל להתמצק – מרוב חבטות החלב החל להפוך לשמנת ולהתגבן. התחושה הזו עודדה את הצפרדע, שהמשיכה לחבוט בעוז בשארית כוחותיה, עד שלבסוף הרגישה מתחת לרגליה משטח מספיק מוצק ששימש לה כבסיס לקפיצה – והופ! קפצה אל מחוץ לכד והצילה את חייה.
בכל אחד מאיתנו מצויות שתי הצפרדעים, הצפרדע המוותרת מראש, האומרת ש"חבל על הזמן, חבל להתאמץ כי זה לא יעזור בכל מקרה", והצפרדע שאינה מוותרת, ונלחמת בכל כוחה גם אם הפתרון אינו נראה לעין, ועושה את המירב שביכולתה כדי לשרוד. במהלך החיים שלנו מזומנים לנו הרבה "כדי חלב" כאלה, ובכל סיטואציה שבה אנו מוצאים את עצמנו בתוך "כד חלב" שכזה, עומדת בפנינו הבחירה אם ללכת בדרכה של הצפרדע המוותרת או בדרכה של הצפרדע הנלחמת ושורדת.
הלקח של הצפרדע השורדת הוא שעם מספיק מאבק, הסביבה המאיימת עלינו ואשר בה אנו נלחמים עוד עשויה להפוך, עקב המאבק שלנו, ולתת לנו את הבסיס, המצע (פלטפורמה) להיחלצות.
ועוד – אם במשך הרבה שנים חינכנו ולימדנו את עצמנו שאנו בוחרים בדרכה של הצפרדע השורדת, זה הופך להיות דפוס התנהגות אוטומטי, ואז כאשר אנו נופלים לתוך "כד חלב" חדש, הצפרדע השורדת נכנסת לפעולה באופן אוטומטי. כמובן, זה פועל באותה הצורה גם בכיוון ההפוך, אם אדם בחר במהלך חייו ללכת בדרכה של הצפרדע המוותרת..
על-כך נאמר: "אתה הוא המעצב של דמות עצמך", "אתה הקברניט של ספינתך", וכד'.
הרצון בשינוי מזמין את ההתנגדות המאפשרת שינוי. לפעמים ההתנגדות היא המביאה הכרה בצורך בשינוי, כבמאמרו של איינשטיין; לפעמים הצורך בשינוי מזמן את ההתנגדות, אם בצורה מודעת ומתוכננת כבמקרהו של ארכימדס, או מתוך ההכרח, כבמשל הצפרדעים והחלב.
אימרה המסכמת תובנה זו היא
אנו נסמכים על מה שמתנגד לנו – You lean against that which resists you
(פורסם 31.10.22 ; עודכן 2.10.2023)
[1] לאו-דזה, "דאו-דה-צ'ינג", תרגום יורי גראוזה וחנוך קלעי (מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"ג 1973)
[2] DK22B111. עפ"י שמואל שקולניקוב, "פרמנידס והרקליטוס", (מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ח 1988) וגרסאות שונות באנגלית. סימוני המקטעים הם כמקובל עפ"י רשימת Diels-Kranz.
[3] DK22B8. כנ"ל.