משל המערה
משל המערה של אפלטון
משל המערה, שהוא אולי הקטע הידוע ומפורסם ביותר מתוך כתביו של אפלטון, מתאר היבט מאוד משמעותי של התודעה האנושית.[1]
אפלטון יצר הבחנה בין עולם מואר ועולם חשוך. בעולם המואר מקור האור הוא השמש, אשר אורה מגיע באופן מלא לכל פינה ושוטף ומאיר את הכול. בעולם כזה, שבו כל דבר הוא מואר באופן מלא, אין לטעות במהות הדברים, ולכן זהו העולם האמיתי. לעומת זאת, בעולם החשוך מקור האור הוא אש מקומית, שכל שביכולתה לעשות הוא רושם של אור וליצור צללים על הקירות. אך מי ששרוי כל חייו בעולם החשוך מאמין כי מציאות זו – מציאות של אור מוגבל וצללים על הקירות – היא המציאות ואין בלתה.
לצורך הסיפור, העולם החשוך מתואר כמצוי בתוך מערה סגורה, ובה יושבים בני-אדם כבולים כך שהם יכולים להביט רק קדימה, לעבר קיר המערה. מאחריהם האש, ובין האש לבינם דרך בה עוברים אנשים המחזיקים חפצים שונים. כל שהאסירים יכולים לראות, על הקיר, הוא את צלליהם של החפצים והנושאים אותם. כך הם יושבים שנים רבות, וזו המציאות היחידה שהם מכירים. החלק הדרמטי בסיפור הוא כאשר ניתנת לאחד משוכני העולם החשוך ההזדמנות להגיע ולהחשף לעולם המואר. למרות שהיינו עשויים לחשוב שיציאה מהחושך אל האור היא משהו פנטסטי, אפלטון מיטיב להכיר את הנפש האנושית ואת צפונותיה ומתאר את הדרך מהחושך אל האור דווקא כדרך, שתחילתה לפחות, היא של ייסורים.
ראשית, כאשר מתאפשר לו לאיש בפעם הראשונה לסובב את ראשו לאחור ולראות את האש היוצרת את הצללים, לאחר שהורגל כל השנים לראות רק את החזר האור מהקיר, מבט ישיר אל האש גורם לו לסינוור. בנוסף לכך, כאשר מראים לו את העצמים שיצרו את הצללים ואומרים לו שמה שהוא בעצם ראה כל השנים כדברים האמיתיים אינם אלא צללים בלבד, הוא מגיב בחוסר אמון – כל תמונת העולם שלו השתבשה בבת-אחת. הוא יעדיף לחזור לעולם, למציאות המוכרים לו.
מסדרון ארוך מוביל מפנים המערה אל פתחה, ואל העולם החיצוני, המואר, שטוף השמש. האדם אינו עובר בו מרצונו – הוא נגרר בו בכוח, שכן מרצונו החופשי היה נשאר במקום אליו הוא מורגל. הוא יוצא אל אור היום, אשר הינו כמובן חזק פי כמה וכמה מנוגה האש שבמערה, וכעת הוא מסונוור שבעתיים. לכאורה, כל המראה בחוץ כולל את כל הדברים האמיתיים, כשהם מוארים וגלויים היטב; אך אותו האיש חווה את עוצמת האור שבחוץ וזוהרו, והוא מסתובב כואב, מוכה סנוורים.
אם יצליח להשאר בחוץ (במקום לברוח חזרה לפנים המערה) יוכל להתרגל אט-אט לאור החיצוני. בשלב ראשון, יהיה לו יותר קל להסתובב בלילה, בעת שהשמש אינה מאירה, ולהתבונן בירח ובכוכבים. כאשר יתחיל לזהות דמויות שם בחוץ, ייקל עליו לזהות קודם צללים והשתקפויות של דברים ולא את הדברים עצמם, כי כאלה הוא מכיר עוד מהמערה. רק לאחר זמן, אם ישכיל להרגיל את עיניו לאור השמש, יוכל להכירה ולראות את השפעתה על כל הסובב, ולהכיר ולזהות את הדברים בעולם המואר כמות שהם.
העולם החשוך, העולם בו הכול הוא רק צלליות, הוא מבחינתו של אפלטון העולם הנצפה, זה הנתפס ע"י החושים הגופניים; והשיעור שאפלטון מבקש ללמדנו כאן הוא שבאמצעות החושים האלה אין אנו פוגשים אלא את הצלליות וההשתקפויות של הדברים האמיתיים, אך לא את הדברים האמיתיים עצמם. הדברים האמיתיים מצויים בעולם המואר, רק שם ניתן לראות את הדברים באמת כמות שהם. הדברים האמיתיים, אלה המאכלסים את העולם המואר, הם האידיאות; ומה שאנו רואים וקולטים בתפיסות החושים שלנו הם רק העתקים והשתקפויות של הדברים האמיתיים – האידיאות.
העלייה למעלה והיציאה מחושך לאור הינה, עפ"י אפלטון, דרכה של הנשמה אל-על, אל תחום המושכל, אל העולם המואר, עולם האידיאות. ותקוותו של אפלטון היא שהאדם המגיע לתחום המושכל יגלה בסופו של דבר את אידיאת הטוב, שהיא מבחינתו העילאית שבאידיאות; ולאחר שיראנה, יבוא הנ"ל לידי מסקנה, שאידיאה זו היא העילה של כל מה שהוא נכון ונאה, באשר היא (הנמשל של השמש בסיפור) מולידה בנראה את האור, וגורמת במושכל לאמת ולשכל, ואותה חייב לראות כל מי שמתעתד לפעול בתבונה, ברשות היחיד או ברשות הציבור.
הסיפור עד כה ממחיש עד כמה מורכבת, לא פשוטה, דרכו של אדם המבקש להגיע מן החושך אל האור; והסיפור אינו מסתיים כאן, אלא ממשיך בכך שהאדם, לאחר שהתרגל אל האור, הפנים את השינוי שחל בחייו והבין את משמעותו, הוא אינו יכול שלא לרדת חזרה אל חבריו הכלואים ולשתף אותם בגילוי הגדול שלו. אבל, למגינת ליבו, הם אינם מבינים את השינוי שחל בו, והם מגיבים בחוסר אמון ועוינות, ממש כמו שהוא הגיב כאשר שוחרר לראשונה מן השלשלאות; מה שכמובן עושה את השינוי שחל בו קשה כפליים.
אפלטון מעלה כאן תובנה נוספת: כמו שאדם המגיע מן החושך אל האור צריך זמן להסתגלות לעוצמת האור השונה, כך גם אדם היורד מן האור אל החושך, ולו באופן זמני על-מנת לסייע לאחרים לעלות אל האור, זקוק לזמן על-מנת להסתגל לאור המועט שם למטה. בזמן זה הוא ייראה מבולבל; ואלה השרויים תמיד באור הקלוש של העולם החשוך, בראותם אותו, יראו (כמובן בטעות) בלבול זה כתוצאת יציאתו אל האור, ילגלגו עליו, או אף יבקשו לפגוע בו.
אפלטון, בהציגו את משל המערה, אינו מסביר את האופן בו נכלאו האסירים והגיעו למצבם, וגם לא את האופן בו הצליח אותו אסיר להשתחרר. אך מתוך רוח הדברים המובאים במשל ניתן להבין שהכבלים והשלשלאות המצמיתים את האסירים למקומם אינם חיצוניים אלא פנימיים בלבד, מצויים רק בתודעתם ודמיונם של האסירים עצמם. הם אינם מעלים על דעתם שהמצב בו הם נתונים יכול להשתנות, וכל מה שביכולתם לעשות הוא לדון בתמונת העולם כפי שנראית להם במצבם זה.
האסיר שהשתחרר זכה, וחלפה במוחו המחשבה שהוא יכול לנסות לסובב את ראשו לאחור. ייתכן שמחשבה כזו חלפה גם בראשם של אחרים, אך הם דחו אותה כ"בלתי-אפשרית"; הוא, לעומת זאת, קלט אותה כאתגר, ניסה לסובב את ראשו, והנה – הוא הצליח! ובסובבו את ראשו, ראה את האש הבוערת במערה, וראה את הדמויות העוברות בה והבין שעד היום אמנם ראה רק את הצללים של דמויות אלה. אז התעוררה בו השאלה "מאין מגיעות הדמויות, לאן הן הולכות?", ואז גילה שהוא גם יכול לקום ממקומו וממש לעקוב אחרי הדמויות! ובעוקבו אחר הדמויות הגיע לפתח המערה, ואז גילה את האור החודר מבחוץ אל תוך המערה! אכן, כוח ההרגל גרם לו להירתע ולבקש לחזור למקום המוגן לכאורה בתוך המערה, אך כוח הסקרנות, הרצון להכיר עולמות חדשים ולהתפתח לתוכם היה חזק יותר, וכוח זה הוא אשר בסופו של דבר "גרר" אותו החוצה, אל העולם הגדול.
כאשר הוא חוזר אל חבריו לשעבר, האסירים, ומבקש לחלוק עימם את הגילויים הנהדרים שלו הוא מתקבל בתגובה עוינת משום שאחד הדברים הקשים ביותר לאנשים הוא להכיר בכך ששנים רבות החזיקו בתפישות כוזבות ובכך הגבילו את עצמם ומנעו מעצמם. אנשים מעדיפים בדרך-כלל להטיל את האחריות לקשיים שלהם על אחרים, לא לשאת בעצמם באחריות; ואם מישהו משקף להם במשהו את מצבם האמיתי הם יעדיפו לשבור את המראה במקום להתבונן בה ולהפיק לקחים.
משל המערה מעמיד זה מול זה חיים של בערות, המבוססים על הרגל וחוסר רצון לחרוג מן הכלא הלכאורה נוח, וחיים של הארה, שאמנם כרוכים בהם הרבה קשיים וייסורים, אך התגמול בהם הוא הכרת הדברים האמיתיים וחיבור אל מה שהוא טוב ואמיתי. מבחינתו של אפלטון, אדם המבקש את האור הוא פילוסוף; אך כל אדם יכול לבקש את האור, ובכך יש במשל המערה שיעור לכל אדם.
(עודכן 6.11.2022)
[1] עפ"י "פוליטיאה", כל כתבי אפלטון כרך שני. תרגום י. ליבס (הוצאת שוקן, ירושלים/תל-אביב תשכ"ט 1968). פרק ז', 512-518.