משל הקו המחולק
משל הקו המחולק
משל הקו המחולק הינו אנאלוגיה גיאומטרית בה השתמש אפלטון [1] כדי לתאר את תפיסתו לגבי האופן בו בני-האדם תופסים את מבנה העולם ואת המציאות על היבטיה השונים.
תפיסה זו רואה את העולם כולו כמחולק, בחלוקה ראשונית, לשני תחומים: העולם המנטלי-רוחני, 'עולם המושכל' בלשונו של אפלטון, הנתפס בכוח התבונה והשכל, בהתבוננות פנימית, אינטואיטיבית, מונע ע"י הנשמה, מחד גיסא; והעולם הגשמי, הוא העולם הנראה, המוחשי, הנתפס בכוח החושים הגופניים, הפיסיים, מאידך גיסא. חלוקה זו רואה את העולם המנטלי-רוחני כעליון על העולם המוחש, הגשמי, ולכן כאמיתי יותר ממנו.
נשרטט תחילה קו ישר AE – קו זה מתאר את היקום כולו, כמיכלול, על כל אשר הוא מכיל, הן ברמה הגשמית, מוחשית, והן באופן בו אנו, בני-האדם, תופסים אותו. ע"י נקודה נוספת C הקו מחולק לשני חלקים שונים באורכם – החלק הגדול CE מייצג את העולם המנטלי-רוחני והחלק הקטן AC מייצג את העולם הגשמי. הקטע CE גדול יותר מ- AC להדגיש את עליונות העולם המנטלי-רוחני על העולם הגשמי.
הקו המחולק – קטע AE המחולק בנקודה C לשני חלקים לא-שווים.
הקטע AC מייצג את העולם הגשמי ו- CE מייצג את העולם המנטלי-רוחני.
לאחר החלוקה הראשונית הזו מחולק כל אחד מהקטעים בחלוקה משנית דומה, כך שבכל אחד מהם יש תחום (הגדול יותר) הנתפס כאמיתי יותר ואחר כאמיתי פחות – הקטע CE המייצג את העולם המנטלי-רוחני מחולק ע"י הנקודה D לקטע גדול DE המייצג אמיתות וקטע קטן יותר CD המייצג סברות; הקטע AC המייצג את העולם הגשמי מחולק באופן דומה ע"י הנקודה B לקטע גדול BC המייצג את התופעות והעצמים הגשמיים, וקטע קטן יותר AB המייצג את ההשתקפויות של תופעות ועצמים אלה בתודעה האנושית.
הקטע AC – המייצג את העולם הגשמי – מחולק בנקודה B לקטע BC המייצג את התופעות והעצמים הגשמיים וקטע AB המייצג את ההשתקפויות שלהם בתודעתנו.
הקטע CE – המייצג את העולם המנטלי-רוחני – מחולק בנקודה D לקטע גדול DE המייצג אמיתות וקטע קטן יותר CD המייצג סברות.
גיאומטרית, יחס החלוקה המשנית הוא באותו היחס כמו חלוקת הקו AE (היקום) כולו, להדגיש ולהמחיש שהחלוקה לעולם מנטלי-רוחני ועולם גשמי גם משרה חלוקה דומה בכל אחד מהעולמות בנפרד:
AB:BC = CD:DE = AC:CE
קל להראות (גיאומטרית) שהקטעים BC ו- CD הינם בעלי אורך שווה, מה שמבטא מעין שקילות בין החלק היותר אמיתי של העולם הגשמי עם החלק הפחות אמיתי של העולם המנטלי-רוחני.
הסבר
כאמור לעיל, אפלטון מזהה בעולם כולו, במציאות הנתפסת, שני תחומים: העולם המנטלי-רוחני, בלתי-גשמי, מצד אחד; והעולם הגשמי, הנראה, המוחשי, מצד שני. במונחים אחרים ניתן לדבר על המימדים הגשמיים של המציאות (שלושת המימדים הפיסיקלים) והמימדים הבלתי-גשמיים שלה, אותם ניתן לתפוס רק באמצעות התודעה והחוויה האנושית. באמצעות הקו המחולק מבקש אפלטון לתאר את האופן בו אנו תופסים, קולטים, מפענחים ומפרשים את התופעות בעולם הגשמי.
ניקח, לדוגמה, תופעה כמו גוף שנע באוויר, למשל כדור שנזרק. התופעה עצמה – תנועת הגוף – היא ממשית, גשמית, ולכן מקומה בקטע BC המייצג את התופעות והעצמים הגשמיים. כאשר אנו מתבוננים בתנועה זו אנו קולטים (באמצעות חוש הראיה, במקרה זה; אולי גם חוש השמע לצלילים נלווים) את הנתונים הפיסיקליים שלה – מתאר צורה, מסלול, אורך גל אלקטרומגנטי (מתיחס למה שאנו מזהים כצבע), וכד'. נתונים אלה מגיעים לתודעה שלנו ויוצרים שם השתקפות של המקור; מקומה של ההשתקפות הינו אז בקטע AB.
אכן, הקטע AC מייצג את המציאות בעולם הטבע הנראה והמוחשי, וחלוקתו עושה הבחנה מובהקת בין עצמים אמיתיים ותופעות טבע לבין ההשתקפויות של עצמים ותופעות אלה בתודעתנו. האחרונים נחשבים בבירור כנחותים יחסית לראשונים, שכן ללא העצמים לא היו קיימות השתקפויותיהם, אך העצמים והתופעות יכולים להתקיים ללא ההשתקפויות. לפיכך, בעולם הנראה, הקטע BC, שהוא הגדול יותר, מייצג את העצמים הגשמיים ותופעות הטבע עצמם, בעוד שהקטע AB הקטן יותר מייצג את ההשתקפויות שלהם בתודעתנו.
כעת מגיע השלב בו אנו מבקשים להבין ולפענח את המידע שקלטנו. זהו למעשה התהליך המדעי הרגיל. בבקשנו לגבש הבנה של מה שאנו רואים וחשים מתוך העולם הגשמי אנו עוברים מעולם הנראה לעולם המנטלי-רוחני: ראשית אנו מבקשים להתאים את הנתונים הנצפים עם המוכר מתוך ניסיון קודם. אנו מעלים בתוכנו דעה, או סברה – השערה (היפותזה [2]), וזה כבר מביא אותנו לקטע CD. כאן התיחס אפלטון לכך שכל תיאוריה מדעית המוצגת כמבנה לוגי מתחילה במספר הנחות יסוד, אכסיומות, שהן עצמן מונחות ללא בסיס למעט העובדה שהן נראות נכונות עפ"י ניסיון העבר והשכל הישר.
זו התפיסה הבסיסית בפרדיגמה המדעית המקובלת, אך אפלטון מציג אפשרות של הבנה שהיא מעבר לכך – הבנה המובילה לעקרונות ראשוניים, המושגת ע"י תפישה אינטואיטיבית, התבוננות פנימית, תוך התנסות חוויתית בלתי-אמצעית. למרות שרבים דוחים את השימוש באינטואיציה ככלי מדעי, אף-על-פי-כן מדענים פורצי דרך מדגישים את הכרחיות האינטואיציה להשגת העקרונות הראשוניים.
עפ"י אפלטון, העקרונות הראשוניים מצויים בעולם האידיאות, המהויות של הדברים – העולם של המושגים הבלתי-גשמיים בעליל, הקיימים כישויות עצמאיות בפני עצמם, שהם-הם הדברים האמיתיים, שכל התופעות בעולם הגשמי הן רק התגלמויות גשמיות שלהם. בייצוג הגיאומטרי בקו המחולק DE הינו אז תחום הדברים האמיתיים, המהויות, האידיאות, המושגים באמצעות התנסות פנימית – פעולה שכלית טהורה, התבוננות פנימית והתנסות חוויתית ואינטואיטיבית בלתי-אמצעית. עבור האדם הפועל בתחום זה השערות הן לכל היותר נקודת מוצא אל עבר עולם שהוא מעל ההשערות, שם ניתן להגיע לעקרונות הראשוניים. זו, מבחינתו של אפלטון, החשיבה האמיתית, הנעלה ביותר.
ההבדל המשמעותי בין תהליכים המתקיימים בתחום הסברות (CD) לעומת אלה המתקיימים בתחום ההתנסות הפנימית (DE), הוא שבעוד שבתחום הסברות התהליך נשען בהכרח על התופעות הגשמיות, בתחום ההתנסות הפנימית התהליך מתנתק מהישענות על אובייקטים גשמיים וכולו מתבצע בעולם המהויות של הדברים, הקיימות כישויות עצמאיות בפני עצמן. האדם הפועל בתחום CD מתיחס להשערות כאל נקודת מוצא, אך אינו מבקש את המהות האמיתית של הדברים אלא נשען על תופעות בעולם הנראה. לפיכך יש בייצוג הגיאומטרי באנאלוגית הקו המחולק שקילות בין תחום זה (CD) לתחום התופעות והעצמים בעולם הגשמי (BC) המתבטא בשוויון BC = CD.
להמחשת מושג האידיאות קל להשתמש במושגים מעולם המתמטיקה: העוסקים בגיאומטריה משתמשים בצורות הנראות לעין (משולשים, מרובעים, וכיו"ב) ודנים בהן, אך מושא עיסוקם אינו הצורה המשורטטת בפועל אלא הצורה המושלמת המתגלמת בצורה המשורטטת; את הצורה המושלמת, האידיאלית, ניתן לראות במחשבה, בדמיון, בלבד.
עם זאת, העיסוק המדעי, הכולל הן את מדעי הטבע והן את המתמטיקה, מצוי בתחום CD בלבד. אמנם, הן המתמטיקה והן המדע העיוני עוסקים באובייקטים מופשטים – כמו קווים וצורות גיאומטריות, או מושגים כמו כוחות, אנרגיה, וכיו"ב. אלה הם אובייקטים הבאים לידי ביטוי בעולם הגשמי BCאך הם עצמם מצויים מחוץ לעולם זה ולכן המגע עימם הוא בכוח המחשבה. אך הדיון בתחומי מדע אלה נשען על אכסיומות, על השערות – כל המבנה הלוגי המדעי תלוי באכסיומות ולכן אינו מוביל לשום הבנה מהותית שאינה תלויה בהשערות. יתר-על-כן – גם אם תיאוריה מסוימת מקובלת כמוסכמת והיא בגדר קונצנזוס, אין שום ערובה שמחר, או מתי שהוא בעתיד, היא תיאלץ להשתנות ואף להתהפך בשל גילויים חדשים או הבנות חדשות. זה כבר קרה לא-פעם בעבר. לכן מוגבל העיסוק המדעי לתחום הסברות, CD, בלבד.
לסיכום, המציאות בכללותה נתפסת כשילוב של עולם מנטלי-רוחני, בלתי-גשמי, הנתפס בהתבוננות פנימית, אינטואיטיבית; ועולם גשמי, נראה, מוחשי, הנתפס ע"י החושים הגופניים. העולם המנטלי-רוחני, הבלתי-גשמי, הוא המרחב בו אנו מבקשים, מוצאים ומגלים את המשמעויות של המידע שאנו קולטים בתודעה האנושית מתוך העולם הגשמי; והוא נתפס כעליון על העולם המוחש, הגשמי, וכאמיתי יותר ממנו.
אנו עוברים מעולם הנראה לעולם המנטלי-רוחני כאשר אנו מבקשים לגבש הבנה של מה שאנו רואים וחשים מתוך העולם הגשמי: ראשית אנו נשענים על הנתונים הנצפים, ואז התוצאה היא דעה, או סברה, אישית. מכאן יש שתי אפשרויות – אם האדם נשאר ונאחז בדעתו שלו, הוא לא יתקדם לשום הבנה, אלא יפגוש רק את תוצאת אחיזתו בדעתו; אך אם האדם יתקדם לכיוון של הבנה, הוא יוכל להגיע למקור, למהות האמיתית, להכרת הדברים כמות שהם, לעצמם, מעצם מהותם.
להסבר עולם האידיאות והדרך שבה מושגות הבנות בעולם זה מיוחד מאמר נפרד, על "עולם האידיאות".