המדע כשאיפה לגילוי העולם כפי שאלוהים רואה אותו
המדע כשאיפה לגילוי העולם כפי שאלוהים רואה אותו
ניקולאוס קופרניקוס היה כומר פולני אשר בהיותו על ערש דווי פרסם, בניגוד לדוקטרינה הכנסייתית, את התפיסה ההליוצנטרית, שכדור-הארץ ושאר כוכבי הלכת סובבים את השמש. פרסום זה היה אחד מציוני הדרך הראשונים לתחילת העידן המודרני במדע. בספרו "שלוש מהפכות קופרניקיות" [1] מביא זאב בכלר אמירה מאוד משמעותית משל קופרניקוס,
"מטרת המדע היא גילוי העולם כפי שאלוהים רואה אותו, לא כפי שהוא בעינינו"
איך ניתן להבין אמירה זו? מהו ההבדל בין "העולם כפי שאלוהים רואה אותו" לבין העולם "כפי שהוא בעינינו"?
ובכן, בכמה דרכים.
המדע הוא הכלי באמצעותו מבקשת האנושות להכיר ולהבין איך היקום, על כל היבטיו, פועל. אנו ממתבוננים בעולם סביבנו, מתנסים, חווים, ומבקשים להבין ולהכיר את המשמעויות של חוויותינו, מבקשים לפענח את סודותיו וצפונותיו של היקום.
חלק מההוויה האנושית הוא הרצון, הבקשה, לגלות ולמצוא משמעות במציאות שאנו חווים, המציאות בה אנו מוצאים את עצמנו; למצוא משמעות שהיא על-אישית – אוניברסלית – משמעות אשר תוקפה אינו רק בעולם הפרטי האישי אלא ברת תוקף כללי, אשר מעצם הוויתה יש לה תוקף לכלל בני-האדם. ביקוש זה מונע ע"י אמונה או ידיעה פנימית שהשגת משמעות כזו היא אפשרית, והוא הכוח המניע של המדע.
המדע מבקש לתאר, לבאר, להסביר, את התופעות בטבע. המדע נוצר בתודעה האנושית – מתוך ההתנסויות שלנו בעולם אנו אוספים מידע ומביאים אותו אל תודעתנו. שם, בתודעתנו, אנו מפענחים את המידע, מעבדים אותו, מפרשים אותו, נותנים לו משמעות. כך נוצר המדע – הסיכום העדכני המיטבי של הפרשנויות שאנו נותנים לתוצאות של ההתבוננות והתצפיות שלנו בעולם. הפרשנויות האלה הן פועל יוצא מהאופן בו אנו תופסים את המציאות.
המדע מבקש לסייע לנו להבין איך אנחנו תופסים את העולם שסביבנו, בו אנו נמצאים, את המציאות בה אנו מוצאים את עצמנו. המדע מבטא (או לפחות מבקש לבטא) חיפוש אחר האמת, אחר העקרונות להסבר העולם. בכך מבקש המדע להגיע לתשובות שאינן תלויות באדם זה או אחר אלא יכולות להיות משותפות לכולם. אולם בפועל המדע נוצר באמצעות בני-אדם, וזה מביא בהכרח לשונויות.
קופרניקוס, יחד עם היותו מדען, היה גם אדם דתי; ומתוך כך הוא הביע את התובנה שבורא העולם רואה את הבריאה שהוא יצר בראייה מערכתית, כוללנית, מקיפה, הרואה בעת ובעונה אחת הן את המכלול והן את הפרטים המרכיבים אותו, הן את השלם והן את חלקיו, הן את הגלוי והן את הנסתר, ואת האופנים בהם הכול משתלבים יחד, כמו שכל יוצר רואה באופן דומה את פרי יצירתו. אנו, בני-האדם, בהיותנו חלק מהבריאה, רק מרכיב קטן בתוך המיכלול העצום הזה, איננו יכולים להקיף אותה – מטבע בריאתנו אנו מוגבלים.
אם הקורא מתקשה לקבל את התפיסה של 'בורא העולם', אפשר להסתפק בהבחנה של ראיה מערכתית כוללת של הבריאה, לעומת מוגבלות הראייה האנושית.
את ההבחנה בין "העולם כפי שאלוהים רואה אותו" לבין העולם "כפי שהוא בעינינו" אפשר להמחיש בעזרת איור 1, המוכר גם כסמל האסטרולוגי של השמש וכסימול האלכימי של זהב:
איור 1: העולם ואנחנו – הבריאה כמיכלול ומרחב נקודות ההשקפה היחסיות
הסמל כולו מייצג את הבריאה כמיכלול, כמציאות העומדת בפני עצמה, וקיומה אינו תלוי בבני-האדם הצופים בה. האלוהים, הבורא, משקיף על הבריאה, ורואה את הבריאה במלואה, בראייה מערכתית, כוללנית, מקיפה.
העיגול המרכזי באיור מייצג את העולם, היקום, המציאות (שגם אנו עצמנו חלק מהם!) בהם אנו צופים, ואותם אנו מבקשים להבין. המעגל החיצוני, המקיף, מייצג את המקום בו אנו, בני-האדם, נמצאים בעת שאנו מבקשים להתבונן בעולם, במציאות, ולהבין אותם: אין באפשרותו של האדם היחיד להתבונן בעולם מנקודת מבט כוללת, מכילת-כל, כדרך ההתבוננות של הבורא; נקודת המבט שלנו היא יחסית, מתוך המקום בו אנו נמצאים. לפיכך, כל אחד מאיתנו נמצא בנקודה מסוימת על גבי המעגל, הייחודית לו, שממנה הוא משקיף ומתבונן בבריאה, ביקום, כבאיור 2:
איור 2: העולם ואנחנו – נקודת המבט של היחיד אל העולם היא ייחודית לו.
כל אחד צופה במציאות ומעורב בה מהמקום שרק הוא נמצא בו.
כל אחד מאתנו נמצא בנקודת השקפה שונה, כמתואר באיור 3. המעגל מייצג את כלל נקודות ההשקפה בהם מצויים בני-האדם. מצב שבו שני אנשים נמצאים באותה נקודת השקפה הוא בלתי-אפשרי, כי שני אנשים לא יכולים לתפוס את אותו המקום במרחב. אנשים שונים מסתכלים על העולם מנקודות מבט שונות ולכן גם רואים דברים שונים. לפיכך, המציאות היא אחת, אך כל אחד צופה בה ומעורב בה מהמקום שרק הוא נמצא בו.
איור 3: העולם ואנחנו – המציאות היא אחת, אך כל אחד רואה פנים שונות ממנה
כולנו מתבוננים במציאות, שהיא אחת, אך כל אחד רואה פנים שונות ממנה.
השימוש בצורות הגיאומטריות של עיגול מרכזי ומעגל מקיף מכיל תובנה נוספת: כמו שכל נקודות המעגל נמצאות במרחק שווה מהמרכז, כך גם כל בני-האדם שווים בפני הבריאה; אין נעלים יותר או פחות. ההכרה שאנו, כבני-אדם, מצויים על ההיקף, ואנו צופים ביקום ומְתַקְשרים איתו מן ההיקף כמו כל האנשים האחרים, אמורה להביא אותנו להכרה והבנה שאנו לא במרכז העולם, ומתוך כך צניעות וענווה. במובן זה, בקשר שלנו עם הבריאה, אנו לא פחותים ולא נעלים מן האחרים.
בניסוח אחר ניתן לומר שהעיגול המרכזי באיורים אלה מייצג את המוחלט – אמת וודאית, ידיעה מוחלטת; זה "העולם כפי שאלוהים רואה אותו". .. בעוד שהמעגל המקיף מציין את נקודות ההתיחסות של הצופים השונים אשר מהן הם מתיחסים אל המוחלט. האיור מציג את ההבדל בין נקודת ההתבוננות האנושית, מהמעגל המקיף את המרכז, לבין ההתבוננות האלוהית הרואה את הבריאה בראייה מערכתית, כוללת.
באופן כזה מביא האיור בצורה גראפית את מערכת היחסים בין המוחלט והיחסי, שזו גם מהותו של עקרון היחסיות המוכר בפיסיקה. כך, ביישום לפיסיקה, העיגול המרכזי מתאר את חוקי הטבע ותופעות הטבע, אשר עומדים וקיימים בפני עצמם, אך כל צופה רואה אותם מן הזווית שלו ולכן התיאור שלו שונה מזה של צופה הנמצא בנקודת התיחסות אחרת. השאיפה לתאר את תופעות הטבע בצורה שהיא זהה, עד כמה שאפשר, לכל הצופים, היא הורתה של התיאור (המתמטי) הוקטורי והטנזורי של החוקים הפיסיקליים במרחב-זמן.
קופרניקוס גם מספר לנו שיחד עם ההתבוננות האישית-אינדיבידואלית של האדם היחיד, ולמרות שאין באפשרותנו להתבונן בעולם מנקודת מבט מכילת-כל כדרך ההתבוננות של הבורא, עדיין, עם זאת, יש בנו מודעות, כידיעה פנימית, אינטואיטיבית, שקיימת האפשרות להתבוננות מערכתית, כוללנית, מקיפת-כל, של הבריאה. הפער, המתח, בין שתי דרכי התבוננות אלה יוצר אצלנו שאיפה להרחבת נקודת המבט שלנו, להגעה להבנה רחבה יותר של העולם ושל המציאות בראייה אוניברסלית, על-אישית.
באופן כזה יש לכולנו, למי יותר ולמי פחות, רצון להרחיב את הכרתנו והבנתנו את המציאות. איננו יכולים לשנות את הנקודה ממנה אנו, כיחידים, מתבוננים בעולם, אך אנו יכולים להרחיב אותה.
הדרך להרחבת נקודת המבט שלנו היא בהכרה, איסוף והכלה של עוד ועוד נקודות השקפה שונות ומגוונות. ע"י צירוף של נקודות השקפה והבנות שונות להבנה הבסיסית שכבר יש לנו נִבְנָה מארג קוהרנטי רחב של נקודות השקפה ותובנות שהופך להיות חלק מאיתנו. זהו תהליך של למידה. עם זאת, צריך לזכור שלעולם לא יוכל היחיד להגיע ולהקיף את כל המעגל – כדי להכיל את כל המציאות נדרשות אינסוף נקודות השקפה, המקיפות את המציאות מכל זווית אפשרית (גם מבחינה גיאומטרית, המעגל, בהיותו קו רציף, מכיל אינסוף נקודות). היחיד, בהיותו בן-תמותה, בעל משך-חיים סופי, יוכל להביא לתוכו ולהכיל במהלך חייו מספר סופי (קטן או גדול, אך בכל מקרה סופי) של נקודות השקפה על העולם, אך תמיד תהא זו תמונת עולם חלקית. ייתכנו יחידים, יחידי סגולה, המקיפים בהכרתם ותבונתם זווית רחבה הרבה יותר מזו של האדם הממוצע, עד אשר האדם הממוצע רואה בהם גאונים, אך גם הם מוגבלים בהיקף השקפת עולמם, מעצם היותם בני-תמותה.
באיור 4 זה מתואר כהרחבת הגזרה בה אנו צופים ומתקשרים עם הבריאה. ככל שנלמד ונכיל נקודות השקפה שונות ומגוונות יותר כך נוכל להרחיב את הקשר שלנו והבסיס ממנו אנו פוגשים את המציאות.
איור 4: העולם ואנחנו – הרחבת נקודת המבט של היחיד
למידה = הרחבת זווית הראיה, הרחבת הבסיס ממנו אנו פוגשים את המציאות
זה אומר, למשל, שמספר חוקרים מתכנסים יחד וכ"א מציג ומשתף את זווית הראיה שלו/שלה, מתוך הבנה שלכ"א זוויות ראיה שונות. כך עומדת לפניהם האפשרות, אם יבחרו בה, לצרף זוויות ראיה אחרות לזו שלהם.
אף שלכל אחד מאיתנו נקודת השקפה שונה, כאשר אנחנו נפגשים קיימת האפשרות של מפגש "גם וגם". גם כשאנחנו בחיפוש וביקוש אחר האמת, עדיין לכל אחד ואחת הנתיב שלו בתוך הנתיב הרחב, הכולל, להתקרבות אל האמת; ו"גם וגם" מאפשר הפריה הדדית.
ב"בחירה חופשית" – חופש זה מלשון 'חיפוש', וכל עוד אנחנו מחפשים באופן חופשי, מתוך חופש הבחירה שלנו, כל אחד עושה זאת בדרך המתאימה לו.
האדם יכול – וצריך – לשאוף להרחיב את זווית ההשקפה שלו ככל האפשר, כשאיפה להתקרב ככל האפשר להקפה מלאה ומושלמת של המציאות, ועם זאת לזכור שזו מטרה אשר ניתן להתקרב ולשאוף אליה, אך לעולם היא תישאר בלתי-מושגת.
ככל שהאדם יוצא מנקודת המבט האישית, הצרה והמוגבלת שלו, ומרחיב את זווית ההשקפה שלו, כך הוא נהיה יותר ויותר מודע לכמה עוד יש לו ללמוד, ושהוא לא יוכל להספיק וללמוד הכל במהלך חייו. מכאן המשפט הידוע:
"ככל שאני יודע יותר, אני יותר יודע שאני יודע פחות"
בחיי כל אדם קיים המתח בין השאיפה להכרת האמת המלאה, המוחלטת, לבין הידיעה שלעולם לא יוכלו בני-אנוש להכיל ולהקיף את כל היריעה. אך השאיפה להכרת האמת המלאה, המוחלטת, מביאה אנשים רבים לכדי מה שנקרא 'פרפקציוניזם' – צפייה ודרישה מעצמם ומאחרים להיות מושלמים, תוך התעלמות מהעובדה שאדם יכול לשאוף לשלמות, ונכון לאדם לשאוף להתקרב ככל שיוכל לשלמות, אך לעולם לא יוכל להשיגה בחייו.
במקרא נאמר (שמואל א טז)
כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב
המאמר המקראי מביא היבט נוסף של ההבדל בין ההתבוננות האלוהית וההתבוננות האנושית. ההתבוננות האנושית הרגילה היא כלפי חוץ, ורואה את המעטה החיצוני של הדברים. ההתבוננות האלוהית רואה גם אל תוך העולם האנושי הפנימי, אל המימדים הרוחניים בקיום האנושי.
קופרניקוס מצביע שיש יכולת אנושית לשאוף לראות ולהתבונן בדרכו של אלוהים, כך שאם נבקש להתבונן בעולם בדרך ההתבוננות האלוהית, נוכל גם אנו להתבונן אל התוך – אל העולם האנושי הפנימי, אל המימדים הרוחניים בקיום האנושי.
המקור המקראי מתיחס אמנם להבנת הטבע האמיתי של האדם ולא למחקר מדעי, אך בעצם, גם המחקר המדעי מבקש להגיע להבנת הטבע האמיתי של הדברים.
"אין תוכו כברו" .. "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" .. אלה תובנות המכוונות אותנו להתבוננות פנימה ..
"העולם כפי שאלוהים רואה אותו" זו ראייה מערכתית, כוללנית, הרואה בעת ובעונה אחת הן את המכלול והן את הפרטים המרכיבים אותו, הן את השלם והן את חלקיו, הן את הגלוי והן את הנסתר, ואת האופנים בהם הכול משתלבים יחד, כמו בסמל ה-יין וה-יאנג.
את החוויות הפנימיות שלנו אין איש מלבדנו היכול לראותן. לפיכך ההתבוננות אל העולם האנושי הפנימי, אל המימדים הרוחניים בקיום האנושי, היא ייחודית למתבונן, מכוונת אל עולמו הפנימי של המתבונן.
כיום, החשיבה האקדמית המקובלת מתיחסת בהמון חשדנות, עד כדי שלילה מוחלטת, ללימוד וחקירה אל תוך עצמנו ('חווית גוף ראשון', introspection, 1st person experience). זאת, למרות שציטוט מאוד חשוב כבר של הרקליטוס בזמנו הוא "חקרתי אל תוך עצמי" [2], ומסוקרטס ואפלטון קיבלנו את המוטו "דע את עצמך". וגם במדע המודרני – עובדה היא שכל פריצות הדרך המדעיות בוצעו באמצעות אינטואיציה והתבוננות פנימית, כפי שהעידו במו-פיהם הנוגעים בדבר. אלברט איינשטיין, למשל, דיבר הרבה על מקומה החיוני של האינטואיציה בהבנת העקרונות הבסיסיים של המדע [3], וכמוהו עוד רבים בתחומי הפיסיקה, מתמטיקה [4], כימיה, רפואה. ניוטון, למשל, כתב במפורש שכדי לתפוס את המושגים (הבסיסיים במכניקה שלו) של זמן ומרחב מוחלטים צריך לא רק לבוא בהתבוננות פנימית, אלא יש להתעלם ממה שנדמה לנו שאנו רואים בעולם החיצוני [5].
החשיבה האקדמית המקובלת מצפה לראות מחקרים על מה שהוא חיצוני לאדם החוקר ('חווית גוף שלישי', צד ג', 3rd person experience). אך ללא חווית גוף ראשון שהיא חוויה ישירה, בלתי-אמצעית, לא נותר לחוקר אלא לסמוך רק על נתונים פיסיקליים המתקבלים ממכשירי מדידה או על דיווחים של אנשים אחרים שהם עצמם מדווחים מתוך ההתבוננות הישירה שלהם בתוך עצמם. אבל איסוף נתונים בלבד אינו מספיק כדי להוביל לתובנות חדשות.
בהחלט יש מקום למחקרי גוף שלישי, בהם חוקר מתשאל אנשים אחרים ואוסף נתונים בשאלה, למשל, מהי רוחניות עבורם. אבל נשים לב שבמחקר כזה החוקר בעצם נשען על דיווחים שמקורם בהתבוננות פנימית של הנשאלים. אז מדוע שהחוקר לא יתבונן פנימה אל תוך עצמו וישאל את עצמו שאלה זהה? מדוע זה פחות אובייקטיבי מקבוצת חוקרים שיושבים יחד ומשתפים יחד מהו המענה האישי שלהם לשאלה? האם החוקר הוא פחות אמין מהנשאלים שלו? ובעצם, איך יכול החוקר להגיע למסקנות ותובנות חדשות אם לא ישאל את עצמו, באיזשהו שלב, "מה אני מבין מכל זה?" "מדוע אני מבין זאת?"
בחזוני אני רואה קבוצת חוקרים יושבים יחד, כל אחד/ת מתבונן/נת אל תוך עצמו/ה בשאלה "מהי רוחניות עבורי?" ואח"כ משתפים את כולם, לשיתוף, העמקה והפריה הדדית. נכון, נדרשים לכך כיבוד הדדי, הקשבה הדדית, שבמקרים רבים הם די נדירים לצערנו באקדמיה, אבל גם זה חלק מהענין ..
לסיכום, האמירה המיוחסת לקופרניקוס מבטאה הבחנה בין ראיית העולם כפי שהוא באמת לבין העולם כפי שאנו, בני-האדם, רואים ומבינים אותו. קופרניקוס היה אדם דתי ולכן סביר שמבחינתו הראיה האלוהית היא מוחלטת, מקפת כל, בעוד שהראיה האנושית היא יחסית.
יש לכאורה סתירה פנימית במשפט הזה, משום שאין אנו יכולים לראות את העולם אלא בעינינו, גם אם אנו נעזרים במכשירים להרחבת מושאי התצפית שלנו. הסתירה היא רק לכאורה, כיוון שהיא מייצגת שאיפה, שלעולם לא תוכל להיות ממומשת במלואה אך היא משמשת כוח מניע.
התפיסה האנושית היא מוגבלת, סופית. גם אם נצרף יחד את התפיסות של כל בני-האדם, עדיין זו תהיה תמונה סופית ועל-כן מוגבלת. אבל התפיסה האנושית מבקשת כל הזמן להתרחב.
התפיסה האנושית צופה ומתבוננת בעולם ומבקשת להסיק ולהקיש מכך על העקרונות הקוסמיים והערכים הקוסמיים המתבקשים.
"העולם .. כפי שהוא בעינינו" – זו הראייה האינדיבידואלית, הייחודית לכל אדם.
"העולם כפי שאלוהים רואה אותו" – זו הראייה האוניברסלית.
קפלר ביקש לגלות את ההרמוניה של הבריאה כולה. ניוטון חיפש הרמוניה אלוהית בטבע, ועבורו המדע נועד לשרת את הצמיחה הרוחנית של האדם. הוא אף סבר שאם נכיר את התבנית האלוהית אז נדע גם את חובות האדם כלפי האל וכלפי זולתו – במילים אחרות, נכיר ונגלה מערכת ערכים אוניברסלית.
המדע – למידת העולם, היקום – הוא יצירה אנושית, המביאה לידי ביטוי את האוניברסליות שבאדם, לעומת האינדיבידואליות שהיא הייחודיות של האדם. האוניברסלי שבאדם מאפשר שפה משותפת; ובאמצעות המדע האדם מבקש להתחבר אל העולם דרך האוניברסלי שבו.
(פורסם 24.9.2023)
[1] זאב בכלר, "שלוש מהפכות קופרניקניות" (אוניברסיטת חיפה, חיפה, 1999)
[2] 22DK101. עפ"י שמואל שקולניקוב, "פרמנידס והרקליטוס" (מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ח 1988) ומקורות שונים באנגלית באינטרנט. סימוני המקטעים הם כמקובל עפ"י רשימת Diels-Kranz.
[3] א. איינשטיין, "עקרונות המחקר", ב- אלברט איינשטיין – רעיונות ודעות, הוצאת מאגנס, תשס"ה, ירושלים, p. 136.
[4] Jacques Hadamard, "The Psychology of Invention in the Mathematical Field" (Dover pub., New-York, 1954)
[5] Isaac Newton, "The Mathematical Principles of Natural Philosophy" (Philosophiae Naturalis Principia Mathematica). 3rd Ed. Translated and Annotated by Ian Bruce.