עקרון השלוש – עקרון הבריאה והיצירה
עקרון השלוש – עקרון הבריאה והיצירה
מעקרון השניים לעקרון השלוש – מריבוי לבריאה ויצירה
עקרון השניים, כפי שתואר לעיל, מביא את המבנה הבסיסי של בריאה ויצירה ומבטא את הצורך בשניים שונים כדי ליצור משהו שלישי, חדש. המפגש בין שניים שונים הוא התחלה של יצירת משהו שלישי. ה'משהו' השלישי נוצר בעת שילוב של הפכים, או ניגודים.
הרמה הראשונה של עקרון השניים – הניגודים – רואה את עולם הטבע והמציאות במעין תמונה סטאטית של ניגודים. הרמות הגבוהות יותר של עקרון השניים מציגות תמונה דינאמית, תהליכית, המתארת שילובים בין הניגודים. הדינמיקה של היצירה, היצירתיות, הבריאה, כתהליך חי ואורגני – אלה באים לידי ביטוי בעקרון השלוש (מוכר לעתים גם כ'חוק השלוש'), המתיחס ליצירה של השלישי מתוך המפגש של השניים. זהו העיקרון הבסיסי ביותר של בריאה ויצירה ביקום, בצורתו הטהורה ביותר.
כל דבר חדש נוצר ממפגש של שתי ישויות שונות, כאשר יש השלמה ושילוב בין ניגודים. ישויות אלה לא יכולות להיות זהות, כי אז לא ניתן ליצור חדש. בהיותן שונות, הן נבדלות בניגודיות (contrast) שביניהן. הניגודיות גורמת להן להיראות כמקוטבות, כניגודים או הפכים. כבר לפני אלפי שנים אנשים התחילו למנות דוגמאות של קוטביות – זכר ונקבה, שחור ולבן, אור וחושך, יום ולילה, חיים ומוות, ארץ ושמים, טוב ורע וכו'. זהו עקרון השניים. במקרים רבים ראו את ההפכים כסתירות – אור כנגד חושך, טוב כנגד רע, חיים כנגד מוות, וכיו"ב. אבל הפכים אינם סתירות. זו הבחירה האנושית שלנו לראות את שני הקטבים כסותרים – כמצויים בתחרות ומלחמה אינסופיים, או לחילופין, כניגודים המצויים בתהליך של השלמה הדדית. כהפכים הם עומדים זה מול זה, הם נעים זה לקראת זה, והם משלימים זה את זה. סתירות היא מציאות מקוטבת שבה שני קטבים הפועלים אחד נגד השני, מצב של 'או-או', 'מנצח-מפסיד' ('win-lose'), כפי שאנו רואים כל כך הרבה בחברה. סתירות אינן יכולות להשלים זו את זו. אולם השלמה היא מצב של 'גם וגם', 'ביחד', 'מנצח-מנצח' ('win-win').
בין סתירות ניתן לזהות מרחב מפריד; אך כשההשלמה נכנסת למרחב בין הסתירות, אז הסתירות הופכות להפכים ומתחברות יחד לתהליך משותף.
שלושת הוקטורים
ברמה הבסיסית של עקרון השלוש, שהיא יחסית יותר גשמית, יותר חומרית, אנו רואים שתי ישויות נפגשות, יש ביניהן אינטראקציה, המובילה לתוצאה כלשהי:
מאחרי תמונה זו, הנראית, קיימת תמונה נוספת, בלתי-נראית. זו התמונה של הכוחות והאנרגיות המניעים את התהליך. בצורתו הראשונית, ההיולית, מתגלם עקרון השלוש כשלושה כוחות (וקטורים) יסודיים הפועלים יחדיו:
כוח (וקטור) חיובי – כוח (וקטור) שלילי – כוח (וקטור) נייטרלי, משלים
ללא הכוח השלישי, שני הכוחות הראשונים מגלמים ניגודים, שזו הרמה הראשונה של עקרון השניים. הכוח השלישי הוא המאפשר להם להתחבר וליצור משהו חדש.
יש כאן באופן בסיסי שלשה מרכיבים, או 'שחקנים', המשתתפים בתהליך. אך שלא כמו באולימפיאדה, אין כאן סדר היררכי בין אחד, שניים ו-שלוש, אלא שיתוף ליצירה.
לפיכך, כאשר שני גורמים כלשהם נמצאים באינטראקציה, הם בהכרח מגלמים שני כוחות, שני וקטורים:
♦ וקטור/כוח 1 נחשב כ'זכרי', חיובי במשמעות של 'יוצא החוצה', 'מוציא', 'פולט', פעולה ישרה.
הכוח החיובי פועל מתוך עצמו כלפי חוץ, כלפי מעלה, מוביל, אי-זוגי, .. ; זהו 'יאנג' במסורת הדאו.
♦ וקטור/כוח 2 נחשב כ'נקבי', שלילי במשמעות של 'קולט', 'מכיל', 'פתוח', פעולה עגולה.
הכוח השלילי פועל אל תוך עצמו כלפי פנים, כלפי מטה, מכיל, זוגי, ..; זהו 'יין' במסורת הדאו..
כאן '1' ו-'2' לא מייצגים את העקרונות היסודיים שדיברנו עליהם ('עקרון האחד' ו'עקרון השניים'), אלא הבנה גנרית של התפקוד של שני כוחות באינטראקציה, כשבכל רגע כוח '1' מתגלם באחד הגורמים וכוח '2' מתגלם במשנהו, וההתגלמויות יכולות להתחלף מספר פעמים במהלך התהליך.
במושגים 'חיובי' ו'שלילי' אין שום התיחסות ערכית, אלא תפקודית בלבד. ל'חיובי' ו'שלילי' אין כאן כל משמעות של 'טוב' ו'רע', או 'יותר' ו'פחות'.
לפיכך אנחנו מגלים:
מצד אחד – קיטוב והפרדה בין "חיובי" ו"שלילי", "זכרי" ו"נקבי".
מצד שני – משיכה בין הקטבים, כוח עוצמתי המבקש להביא לזיווג, לאיחוד מחודש.
הן ההפרדה והן המשיכה לעולם לא יוכלו להתגשם באופן מלא – שניהם ימשיכו להתקיים ביחד. המתח בין עוצמת ההפרדה מצד אחד ועוצמת המשיכה מצד שני יוצר את המרחב בו מתאפשרת גדילה.
עקרון השניים חל על כל אחד מהוקטורים, כי כל אחד מהם יכול להיות מאפשר או לא-מאפשר:
♦ הוקטור החיובי, הזכרי, יכול להיות תומך, עוזר, מסייע, מרפא .. או פוגע, פוצע ..
♦ הוקטור השלילי, הנקבי, יכול להיות מכיל, מקבל, .. או דוחה, מתנגד ..
מאפשר לא-מאפשר
וקטור חיובי תומך, עוזר, מסייע, מרפא, .. פוגע, פוצע, ..
וקטור שלילי מכיל, מקבל, .. דוחה, מתנגד, ..
כאשר אנו קולטים מידע מן הסביבה, ויהיה זה מידע פיסיקלי, מעולם הטבע, או מידע מהעולם החי – האורגני, מקור המידע נמצא בוקטור החיובי, ואנו בוקטור השלילי. באינטראקציה זוגית כל אחד בתורו נמצא בכל אחד מהוקטורים. אחד מאיתנו – זה שפועל, מדבר וכד' – נמצא באותו הרגע בוקטור החיובי ואז האחר – זה שמתבונן, מקשיב וכד' – נמצא בוקטור בשלילי. עם חילופי תפקידים זה מתהפך. אם השניים בו-זמנית חיוביים – למשל מדברים יחד – אז אין אינטראקציה – קטבים זהים דוחים זה את זה, כמו במגנטים. אם השניים שליליים – למשל, כל אחד ממתין שהאחר יתחיל לפעול – גם אז אין אינטראקציה – שוב קטבים זהים דוחים זה את זה. כדי שתהיה אינטראקציה צריך שהאחד יהיה בוקטור החיובי והאחר בשלילי.
כאשר יש מפגש, יש אינטראקציה, אפשר לראות את עקרון האחד בכוח הבלתי-נראה שמביא את השניים להתחבר יחד. הוא מתגלם במניע הראשוני, בגורם להתקשרות. עקרון השניים מתגלם במכניקה של ההתקשרות, המתארת את תהליך ההתקרבות והשיתוף. עקרון השלוש מסכם את הכול בחווית היצירה, בתהליך האורגני שמסתיים ביצירה חדשה.
התהליך הזה מגולם בנוסחה האזוטרית 1 = 3.
ה'משהו' השלישי
מהו ה'משהו' הזה, השלישי, שנוצר או מופיע בעת שילוב של ניגודים?
לפעמים הוא נראה, לפעמים נסתר מהעין; לפעמים גם וגם. אנחנו יכולים לראות את הביטוי הגשמי של ההתרחשות, ויחד עם זאת לעמוד נפעמים מול השאלה "מה באמת איפשר ליצירה להתרחש". ה'משהו' השלישי יכול להיות זה שמפגיש את הניגודים, יכול להיות תוצאה של התהליך, אפילו 'מלאך' בלתי נראה שמצטרף כאשר יש התרחשות קדושה של התכנסות. מרכיב בלתי מובן – ה-למה, והמשמעות העמוקה של ה-איך.
הולדה היא דוגמה פיזית – זכר ונקבה מצטרפים כדי ליצור הזדמנות לחיים חדשים על פני כדור הארץ. זה יכול להיות רק פיזי, כמו אצל בעלי-חיים, ואז התוצאה היא רק פיזית; או שהיא יכולה (כאפשרות) להיות מלווה בתחושת התעלות והתרוממות רוח שהיא ייחודית רק לבני אדם, כמו בקיום יחסי מין או, באופן כללי יותר, בחיבור של שתי נשמות (תחושת התרוממות זו היא דוגמה ל'מלאך' שמצטרף לתהליך קדוש), כביטוי ל'מותר האדם מן הבהמה'. אנו יודעים שלמרבה הצער, סתירות בין זכרים ונקבות (תחרות, מאבקי שליטה) נפוצות מאוד בחברות אנושיות, אך חתירה להשלמה היא אפשרית.
כדוגמא מאוד פשוטה – תהליך יצירת לחם: המים, ככוח הפעיל, באים אל תוך הקמח אשר, ככוח הסביל, סופג לתוכו את המים. הכוח השלישי הוא חום התנור אשר פועל על העיסה ויוצר את הלחם.
הקמח מכיל את המרכיבים התזונתיים הבסיסיים של הלחם, אבל הקמח לבדו אינו יכול ליצור לחם. הקמח צריך לקלוט לתוכו את המים בתהליך הלישה ויצירת עיסת הבצק ואז, בעזרת כוח החום, נוצר הלחם (המים הם המרכיב הפעיל העיקרי, החיוני; תוספים אחרים, כמו שמרים ותבלינים, רק מגדירים את התוצאה).
זכר ונקבה
כדי שתהיה יצירה צריך הגורם הזכרי (1) לבוא אל תוך הגורם הנקבי (2). כאשר הגורם הנקבי קולט לתוכו את הגורם הזכרי ומכיל אותו יש הפריה ממנה נוצר החדש, השלישי.
האלמנט הנקבי והאלמנט הזכרי – בתהליך התפתחות אורגני שניהם זקוקים זה לזה כדי ליצור, לאפשר בריאה.
כמובן שאנו מכירים את תהליך ההפריה הגופני, הביולוגי, שבו האמור בא לידי ביטוי בצורה ברורה. אך הכוונה כאן אינה להיבט הביולוגי המתקיים בכל עולם החי אלא דווקא להיבט הרוחני הבלעדי לעולם האנושי ומעליו.
בניגוד להיבט הביולוגי-גופני, היוצר בד"כ הבחנה מובהקת בין זכר ונקבה, בן ובת, איש ואישה, כאן הכוונה לכך שבכל אחד מאיתנו קיימים הן כוחות נקביים והן כוחות זכריים, ביחסים ובדגשים שונים.
שני הגורמים – הנקבי והזכרי – כשהם בנפרד – כ"א לחוד – הם עקרים. הפריה הדדית, ובריאה ויצירה כתוצאה מכך, יכולים להתרחש רק במפגש המתקיים בהתאם למהויותיהם. כמו שחץ (מספר אחד) צריך קשת שתמתח (ובכך תיצור מספר שתים) כדי להיירות, והוא צריך מטרה (עוד מספר שתים) כדי להביא לתוצאה (כלומר – החץ צריך לעבור מ"מספר שתים" ראשונה ל"מספר שתים" שניה).
הכרה אינטואיטיבית בעקרון השלוש
כמו שכבר הזכרנו במקום אחר, הצירוף אחת-שתיים-שלוש מופיע במשחקי ילדות רבים, כמו
♦ אחת-שתיים-שלוש – ידיים על הראש!
♦ אחת-שתיים-שלוש – דג מלוח!
♦ אבן נייר ומספריים – המנצח בין השניים – אחת-שתיים-שלוש!
ולא בכדי. אם נחזור על הצירוף הזה בקול רם נוכל להבחין שהוא מסתיים ב'שלוש' בהטעמה של סיום, של חתימה וסגירה. הילדים קולטים, באינטואיציה הטבעית שלהם, שהצירוף אחת-שתיים-שלוש מבטא מעין יחידה שלמה, בסיסית, של התקדמות לקראת תוצאה.
זוכר אני גם שכשזוג ילדים מסכמים על התערבות בנושא כלשהו, הם היו חותמים אותה בלחיצת ידיים וטפיחה על הידיים הלחוצות תוך אמירה אברהם, יצחק ויעקב!, באינטונציה דומה לזו של אחת-שתיים-שלוש! לעיל (כך היה לפחות בשכונה בה גדלתי ..). כאן אנו רואים ביטוי המשלב את עקרון השלוש עם המסורת היהודית, הרואה יחד את שלושת אבות האומה, כמופיע גם בפיוט "אחד מי יודע" שאנו שרים בסיום הסדר בערב פסח.
עצם העובדה שהילדים מתחלפים אבל המשחקים נשארים מצביעה על כך שילדים בכל הדורות מזהים את 'עקרון השלוש' באינטואיציה שלהם ומביאים אותו לידי ביטוי.
מבראשית לבריאה ויצירה
הפרק הפותח את התורה, את התנ"ך, מתחיל בתיאור הבריאה; וכעקרון הבסיסי של הבריאה, מופיע עקרון השלוש כבר בפתיח, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, במילת הפתיחה "בראשית":
בראשית = ב – ראש – ית
המילה "בראשית" עצמה מכילה את התובנה שתהליך הבריאה והיצירה צריך שה"ראש" – ה"אלף" – ה"מספר אחד" – הזכרי – ימצא את מקומו בתוך ה"בית" – ה"מספר שתים" – הנקבי – המכיל, הקולט.
א' = אלף – מקורה במילה "אלוף" שהוא השור המנהיג את העדר, ההולך בראש. לכן, אמנם, המשמעות של א' היא "ראש", "מוביל", "מנהיג", מספר 1, זכרי, כלפי חוץ, וכיו"ב.
ב' = בית – כשמה כן היא, במשמעות של "בית", "מעון", "מקום המכיל אותנו, שומר עלינו, מגן עלינו, מאפשר לנו התפתחות", מספר 2, נקבי, כלפי פנים, וכיו"ב.
(כאן יש גם תשובה לשאלה העתיקה – מדוע מתחילה התורה ב-ב', שהיא האות השניה, ולא ב-א' האות הראשונה)
ביטויים של עקרון השלוש
עקרון השלוש, בהיותו כה בסיסי בבריאה, מופיע באינסוף ביטויים. הנה כמה מהם, אופיניים:
פעולה, התמדה ותוצאה
בפיסיקה, למשל, אפשר למצוא דוגמה בחוק השני של ניוטון – F = ma (כוח = מסה x תאוצה): כוח מופעל, הוא 'פוגש מולו' את מסת הגוף, והתוצאה היא תאוצה (יש כאן, בעברית, קירבה סמנטית שהיא גם קירבה מבנית ..).
אם נתרגם את המושגים הפיסיקליים למושגים כלליים יותר אז ניתן לראות את החוק השני של ניוטון כמקרה פרטי של עקרון רחב יותר, הנובע מעקרון השלוש:
- "כוח" הוא גורם המבקש להביא לשינוי במערכת כלשהי.
- "מסה" הוא מדד לגודל הכמותי של המערכת, לנטייה של המערכת להתמיד במצבה, להישאר כמות שהיא ולא להשתנות; המסה מבטאת את התנגדות המערכת לשינויים.
- "תאוצה" הוא מדד לשינוי במערכת.
החוק הזה מבטא את העקרון: כאשר מבקשים לחולל שינוי במערכת, מידת השינוי המתקבל, או האפשרי ("תאוצה" = "תוצאה"), נמצאת ביחס ישר לעוצמת הכוח המבקש לחולל את השינוי וביחס הפוך לנטיית המערכת שלא להשתנות, להתנגדות המערכת לשינויים.
החוק הזה מבטא את העקרון: כאשר מבקשים לחולל שינוי במערכת, מידת השינוי המתקבל, או האפשרי ("תאוצה" = "תוצאה"), נמצאת ביחס ישר לעוצמת הכוח המבקש לחולל את השינוי וביחס הפוך לנטיית המערכת שלא להשתנות, להתנגדות המערכת לשינויים.
נזכור את עקרון העזר כנגדו – כדי לחולל שינוי חייבת להיות התנגדות. אם אין התנגדות אז הכוח הפועל רואה את המערכת כאילו היתה שקופה. אם אין התנגדות, זה כאילו המערכת אינה קיימת, חסרת זהות. ההתנגדות מבטאת את הזהות של המערכת, ורק מתוך זהות קיימת ניתן לחולל שינויים.
במשולש של "כוח – מסה – תאוצה", אם הכוח הפועל הוא הוקטור החיובי, והמסה – מידת ההתמדה, ההתנגדות לשינויים – היא הוקטור השלילי, זה אומר שהתאוצה–תוצאה היא הוקטור הנייטראלי. משמעות אפשרית היא שהתוצאה היא נייטראלית משום שהיא מציעה את עצמה לאדם. כעת תפקידו של האדם הוא לבחור באיזו מידה, באיזה אופן, לפעול עפ"י התוצאה.
ביטוי זה אפשר לסכם בנוסחה
פעולה ← תגובה (התמדה, התנגדות) ← תוצאה
קטגוריות של ערכים
ויקטור פראנקל זיהה [1] שלוש קטגוריות של ערכים:
- ערכים המתבטאים ביצירה, במעשה, בביצוע. חיים פעילים מזמנים לאדם אפשרות להגשים ערכים בחיי יצירה. זה אדם הנמצא בוקטור חיובי.
- ערכים חווייתיים – ערכים המתגשמים בחוויות של יופי, אמנות או טבע – בהתמסרות ליופי באמנות או בטבע; חיים סבילים של הנאה הנותנים לאדם את האפשרות להגיע לסיפוק מתוך החוויות האלה. זה אדם הנמצא בוקטור שלילי, וקטור של קבלה.
- ערכי הסתגלות – ערכים שהגשמתם תלויה בגישתו של האדם כלפי המגבלות של חייו, בהסתגלות להיבטים בחייו שלא ניתנים לשינוי; בדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו, ביחסו אל הווית עצמו המוגבלת ע"י תנאים חיצוניים שאינם בשליטת האדם, אשר נמצא כאן לפיכך בוקטור הנייטראלי.
עפ"י פראנקל, קשורות שלוש קטגוריות אלה בשלוש דרכים לגילוי משמעות החיים, פשר קיומנו:
- בעשיית מעשה, בחווית יצירה – חיים פעילים מזמנים לאדם אפשרות להגשים ערכים בחיי יצירה.
- בהתנסות חווייתית, כחוויה בטבע, באמנות, או עם אדם אחר – חיים סבילים של הנאה נותנים לאדם את האפשרות להגיע לסיפוק מתוך חוויות של יופי, אמנות או טבע.
- בחווית סבל – יש משמעות גם בסבל. יש תכלית גם בחיים ריקים כמעט מיצירה והנאה, חיים שנותרה בהם רק אפשרות אחת להתנהגות מוסרית נעלה – ביחסו של האדם אל הוויתו, הוויה המוגבלת ע"י כוחות חיצוניים כאשר חיי יצירה והנאה סגורים בפניו, בדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת הסבל הכרוך בו.
תהליכי עיבוד
תהליכי עיבוד, בין אם מדובר בעיבוד מזון (לסוגיו השונים), כמו דוגמת יצירת הלחם שהובאה לעיל, או עיבוד מידע, ניתן לסכם בנוסחה
קלט ← עיבוד ← פלט
אפשר לראות את ה'קלט' כוקטור השלילי, את ה'עיבוד' כוקטור הנייטרלי, ואת ה'פלט' כוקטור החיובי.
חישה
גם תהליכי חישה אנו יכולים לראות כביטוי של עקרון השלוש, כסוג של תהליכי עיבוד, בהם הקלט מתרחש באמצעות החושים הגופניים שלנו והפלט מופיע בתודעה. אולם, ניתן לגלות בתהליכי חישה ביטוי אחר של עקרון השלוש, בו האדם מופיע בוקטורים שונים על-פי אופי התהליך והמשמעות המתקבלת ממנו, כבראיה ושמיעה:
- ראיה היא ספיגה וקליטה בלבד של נתונים חזותיים. הבטה היא הפנית המבט לעבר כיוון מסוים. התבוננות היא ראיה, הבטה, מתוך בקשת המשמעות של התופעה הנצפית.
בראיה האדם אינו פעיל, למעט קליטת מראה אל תוך חוש הראיה, לכן הוא אז בוקטור נייטראלי. בהבטה האדם מזמין את המראה אל תוך תודעתו, לכן הוא אז בוקטור השלילי, הסביל. בהתבוננות, בבקשת המשמעות, האדם נמצא בוקטור הפעיל, החיובי.
- שמיעה היא קליטה וספיגה בלבד של קולות וצלילים. האזנה (בדומה להבטה) היא שמיעה המכוונת לצלילים מסוימים (למשל, האזנה למוסיקה). הקשבה היא האזנה תוך בקשת המשמעות של הנשמע.
בשמיעה האדם אינו פעיל, למעט קליטה של קולות וצלילים, לכן הוא אז בוקטור נייטראלי. בהאזנה האדם מזמין את הצלילים אל תוך תודעתו, לכן הוא אז בוקטור השלילי, הסביל. בהקשבה, בבקשת המשמעות, האדם נמצא בוקטור הפעיל, החיובי.
דוגמאות נוספות
דוגמה פיסיקלית נוספת היא היווצרות גל אלקטרומגנטי מתוך השילוב דרך השתנות הדדית של שדות חשמליים ומגנטיים: השתנות זמנית של השדה החשמלי כרוכה בהשתנות מרחבית של השדה המגנטי, ולהיפך – השתנות זמנית של השדה המגנטי כרוכה בהשתנות מרחבית של השדה החשמלי.
הולדה היא אולי הדוגמה הביולוגית הבולטת ביותר – זכר ונקבה מצטרפים כדי ליצור הזדמנות לחיים חדשים על פני כדור הארץ:
אב (זכר) ← אם (נקבה) ← צאצאים
לאן שלא נלך ובכל כיוון בו נסתכל נגלה ביטויים של עקרון השלוש.
הצגות גרפיות, סימבוליות, של עקרון השלוש
עקרון השלוש, עם ביטוייו השונים, מביא את התהליך האורגני של היצירה; הוא בא לכן לידי ביטוי בכל רגע, בכל אירוע של בריאה ויצירה וכעקרון בסיסי בתהליכים של התפתחות אישית ורוחנית. את העושר הטמון בעקרון השלוש קשה לסכם במספר מילים, ולכן בלא מעט מסורות רוחניות ואסכולות פילוסופיות ביקשו למצות אותו ולהביע אותו בצורה גרפית, בצורה סימבולית, כדברי המאמר "תמונה אחת שווה אלף מילים". סמלים כאלה מוכרים ונפוצים בימינו, אם-כי לאו-דווקא במובנם המקורי.
יין ו-יאנג
עפ"י הרעיון הדאואיסטי הסיני, המובע בסמל של 'יין ויאנג', הדאו הוא המקור ממנו נובעות כל התופעות, והניגודים משתלבים ויוצרים יחד את המציאות העולמית המוכרת. ה-יין וה-יאנג מייצגים את שני הניגודים, והסמל מציג את השילוב שלהם, שילוב הניגודים. השילוב בין הניגודים כיוצר את השלם הוא העקרון הבסיסי העובר במרכזה של מסורת הדאו כחוט השני. חשוב להדגיש שהשילוב אינו התכה לאחד – גם בעת השילוב כל אחד מהשניים שומר על זהותו העצמית.
עקרון השילוב בין הניגודים הועלה, בתמונת עולם מאוד דומה (ומאוד חריגה יחסית לזרם המרכזי של הפילוסופיה היוונית), כבר ביוון העתיקה ע"י הרקליטוס [2].
סמל החבצלת/שושן fleur-de-lis
סמל החבצלת/שושן (fleur-de-lis) אומץ לפני מאות שנים ע"י בתי המלוכה הצרפתיים, ובמאה האחרונה אומץ ע"י תנועת הצופים וזרועות ביון ומודיעין כסמל לחקר אל תוך הבלתי-נודע. סמל זה ממחיש את עקרון השלוש במספר אופנים, בתהליך של התפתחות מלמטה למעלה. האיור שמשמאל מציג את המעבר מהאחד אל השלוש: החלק התחתון, מתחת לקו האופקי, מתאר את הפוטנציאל של השלוש הנובע מתוך האחד. חלק תחתון זה ניתן לראות כזרע, המכיל את הפוטנציאל של היצירה, ואז החלק שמעל הקו מתאר את השלושה הבוקעים מתוך הזרע. שני העלים הפונים ימינה ושמאלה מתארים ניגודים הפועלים יחד בשיתוף פעולה כדי לאפשר לשלישי לבקוע דרכם החוצה. שני העלים האלה מתארים את ההיבט הנקבי, העגול, המכיל, בעוד העלה האמצעי מתאר את ההיבט הזכרי, הישר, הפורץ קדימה.
בראייה אחרת, האיור שמשמאל מציג את המעבר מהריבוי אל השלוש: אנו רואים כאן את העלים בצדדים כ-'1' ו-'2', ואת האלמנט המרכזי כעיקרון שמפגיש ביניהם. הם ניגודים משלימים שנפגשים – הקו האופקי הוא המפגש. לאחר מכן, כולם יוצאים מהמפגש גדולים יותר, מה שמצביע על שיפור והעשרה.
מגן-דוד
סמל המגן-דוד מתאר, כידוע, שני משולשים הפוכים המשולבים יחד. זו המחשה דו-מימדית של עקרון השלוש. משולש הוא מערך של שלוש ישויות שיש להן משהו במשותף. ה'משהו משותף' הזה מגדיר אותם כמערכת אחת. המשולש הגיאומטרי הוא דימוי גרפי של העקרון הזה, כמו שקו ישר המחבר בין שתי נקודות ממחיש ומדגים שתי ישויות שיש משהו שקושר ביניהן. כאן אנו רואים שתי מערכות, שכל אחת בפני עצמה מגלמת המחשה של עקרון השלוש, והשילוב ביניהן הוא עצמו גם-כן מהווה המחשה של עקרון השלוש.
בפרק הקודם, על עקרון השניים, הבאנו כדוגמה את מערכת היחסים ההדדית בין עולם החי ועולם הצומח כהמחשה לאופן בו שניים לכאורה מנוגדים משלימים זה את זה בתהליך אורגני. כאן כל אחד מהשניים מגלם, בחלקו בתהליך, את עקרון השלוש בנוסחה "קלט ← עיבוד ← פלט": עולם הצומח קולט לתוכו פחמן דו-חמצני, מבצע פוטוסינתזה ופולט חמצן. מנגד, עולם החי קולט חמצן, נושם ופולט פחמן דו-חמצני.
באופן דומה, ביישום לתקשורת ומערכות יחסים בין אנשים, כל אחד יכול לקבל מה שהוא זקוק לו, לעבד אותו, ואת מה שיש לו בעודף להוציא ולתרום לאחר הזקוק לזה.
ביחד, אם כל אחד מהשניים מתואר כמשולש, אז מערכת היחסים ההדדית מתוארת בצירוף שני המשולשים ע"י סמל ה-מגן-דוד. בכך, ע"י התחברות לעקרון יסודי של הבריאה, אנחנו יכולים גם לפעול לשיפור מערכות היחסים האנושיות שלנו.
עקרון השלוש בהתחברות לשותפות ויצירה – סיפור מעשה
עקרון השלוש, המתיחס ליצירה של השלישי מתוך המפגש של השניים, מביא כאמור את התהליך האורגני של היצירה. נתאר תהליך זה תוך המחשת יישום עקרון השלוש בדינמיקה של יצירה ובריאה.
ביחד, אם כל אחד מהשניים מתואר כמשולש, אז מערכת היחסים ההדדית מתוארת בצירוף שני המשולשים ע"י סמל ה-מגן-דוד. בכך, ע"י התחברות לעקרונות היסודיים של הבריאה, אנחנו יכולים גם לפעול לשיפור מערכות היחסים האנושיות שלנו.
נתאר לעצמנו שתי ישויות המבקשות להתקשר. אלה יכולים להיות שני חברים שרוצים לפתוח סטארט-אפ, שני ילדים שמבקשים לשחק יחד, שני אנשים שמבקשים לבנות זוגיות, או כל דוגמא אחרת שתעלה אצלכם. כדי לא להיות ספציפים, נשתמש פשוט בעיגולים כדי לתאר אותן:
בהתחלה הן זרות, נפרדות ..
.. ואז הן מתקרבות זו לזו ..
עד שהן נוגעות זו בזו ..
כל אחת מצמצמת את עצמה, כדי להיות מסוגלת להכיל משהו מהיישות האחרת .. והן ממשיכות להתקרב, וכך נוצרת חפיפה מסוימת ביניהן, ובתחום החפיפה כל יישות מכילה בתוכה משהו מהיישות האחרת ..
כל אחת מהן מגלמת גם כוח זכרי, בהיותה מתקדמת אל רעותה, וגם כוח נקבי, כיוון שהיא צריכה להפתח כדי להכיל משהו מהישות השניה ..
בחיבור ביניהן, בחפיפה, נוצר משהו חדש, שונה מכל אחת מהיישויות בנפרד .. מתרחשת התמזגות, הפריה הדדית ..
זה הדבר השלישי, בריאת יש מאין .. שתי היישויות, ברצותן ליצור קשר ביניהן, מאפשרות יצירת משהו חדש, והשלישי שנוצר מקרין אל המיכלול כולו, גם אל החלקים אשר לא היו מעורבים בתהליך ההתקשרות והיצירה.
כל אחת משתי היישויות שהתקשרו חווה את החוויה של הדבר השלישי שנוצר באזור החפיפה המשותף, חוויה שהיא חולקת אותה בכול כוליותה בדרך של השראה, וזה משפר את כולה – באופן כזה כל אחת משתי היישויות בכללותה משתפרת ומתפתחת.
עקרון האחד הוא העקרון הבלתי-נראה שמביא אותם להתחבר יחד.. הוא מתגלם כאן במניע הראשוני, בגורם להתקשרות ..
.. עקרון השניים מתגלם כאן במכניקה של ההתקשרות, המכניקה שמתארת את תהליך ההתקרבות והשיתוף ..
.. ועקרון השלוש מסכם את הכול בחווית היצירה, התהליך האורגני שמסתיים ביצירה חדשה ..