צמצום והתפשטות
צמצום והתפשטות
מזה אלפי שנים מזהים אנשי רוח, פילוסופים, שני כוחות, תנועות, מגמות בסיסיים, בתהליכים יקומיים, בדינמיקה היקומית – צמצום, מצד אחד, והתפשטות, הרחבה, התרחבות, מצד שני.
ככוחות בסיסיים ביקום, השילוב של צמצום והתפשטות הוא הבסיס לקיום החיים.
אנרי ברגסון זיהה אותם [1] כ-"ירידה" ו"נסיקה", בהתאמה. הוא זיהה שבהתפשטות, בהתרחבות, יש הפוטנציאל להתחדשות, בריאה ויצירה.
א. ד. גורדון זיהה אותם [2] כשני כוחות ראשיים, שתי נטיות ראשיות, הפועלות על הנפש האנושית, פועלות מתוך הנפש.
הצמצום מכוון את האדם לעבר היחידות שלו, הייחודיות שלו, לעבר הזהות האינדיבידואלית שלו, לעבר ה"אני". הצמצום מבדיל את האדם מכל השאר. המאפיין את הצמצום הוא החיפוש, נואש לפעמים, אחר הזהות האישית, האינדיבידואלית, תוך כדי מאבק להישרדות קיומית בתוך סבך החיים. בצמצום האדם הוא אחד אל מול המיכלול האינסופי של הבריאה, זעיר במידה אינסופית אל מול האינסוף.
שאלות שעולות בצמצום: "מי אני?" "מה אני?" "מהי משמעות החיים שלי עבורי?"
ההתפשטות מכוונת את האדם להיות חלק מהמיכלול האינסופי של הבריאה.
מהות ההתפשטות היא לחיות חיים רוחניים, לקחת חלק פעיל בבריאה, שותפות פעילה.
שאלות שעולות בהתפשטות: "מהי הבריאה?" "מהו אלוהים?" "האם אלוהים קיים?" "מה חלקי בבריאה?"
אלה שני כוחות הנראים כמנוגדים, כשתי נטיות מנוגדות, הפועלות על ומתוך הנפש האנושית. לכאורה הם מהווים שני כוחות הסותרים זה את זה, בהיותם פועלים בכיוונים מנוגדים. אך בחיים הממשיים קיימות תלות והזנה הדדית בין הצמצום ובין ההתפשטות.
תחושת הסתירה עולה בעיקר בנפש המבקשת לממש את ההתפשטות.
מהות החיים האנושיים – במה שהוא "צלם אלוהים", 'מותר האדם מן הבהמה' – היא דווקא בשילוב, ביחסי הגומלין, של שני כוחות ונטיות אלה.
השילוב של שני הוקטורים – הצמצום כוקטור שלילי (יין) וההתפשטות כוקטור חיובי (יאנג) – מביאים אל הנפש מתוך הבריאה את הוקטור השלישי, הוקטור הנעלם (גורדון קרא לו "האור העליון); ואז הנפש מרגישה עצמה כחלק מהבריאה כולה, חלק מההוויה העולמית.
אין הכוונה כאן, כמו שהרבה גורסים ב"עידן החדש", שכדי להתאחד עם הבריאה, להרגיש אחד עם הבריאה, צריך מה שנקרא 'לבטל את האגו', 'להשתחרר מהאגו', וכד'. להיפך – בחיים שלמים, חיים של שילוב של צמצום והתפשטות, יש לצאת מתוך ה"אני" אל השותפות עם הבריאה, לא לבטל את ה"אני".
שני הכוחות האלה – הצמצום וההתפשטות – יוצרים באדם מתח בין הרצון לבטא את הייחודיות שלו, לגלות את הייחודיות שלו, להתפתח באופן אינדיבידואלי, לבין הצורך להשתייך, להיות ולהרגיש חלק ממערכת הרבה יותר גדולה. לאורך כל ההיסטוריה האנושית, בכל החברות והתרבויות, הם נראים כמתנגשים וסותרים. אבל – האם ההתנגשות הזו מחויבת במציאות, או שיש עוד אפשרויות?
המשימה האנושית היא: איך לשלב בין שני הכוחות האלה – לא לראות אותם כמתנגשים אלא כמשלימים.
תשובה אפשרית מצויה בתפיסתו של ויקטור פראנקל [3], שעל מנת לגלות את משמעות חייו על האדם לשאול "מה החיים מבקשים ממני?"
גורדון, ברגסון, פראנקל – מצביעים על כך שהמערכת הגדולה והרחבה שאליה אמורה להיות מכוונת מגמת ותנועת ההתפשטות היא הבריאה, היקום כולו. זו גם התפיסה שנמצאת בבסיס של הדתות המונותאיסטיות, של תפיסת הדאו.
במהלך כל הדורות אנשים ביקשו לזהות את המערכת הגדולה יותר, מושא ההשתייכות, בתוך חברה או קהילה אנושית – משפחה, שבט, לאום, מדינה, מערכת דתית, מעמד חברתי וכד'. זה אף פעם לא עבד – חברות וקהילות כאלה או שהתפרקו, או שהסתאבו, פיתחו דוגמות ואידיאולוגיות שמגבילות את היחיד במקום לתת מרחב להתפתחות ..
נראה לי שאנשים העדיפו מסגרות אנושיות חברתיות כאלה, כי הן נראות לעין .. כי פוגשים ומזהים אותן באמצעות ההכרה, הרציו, השכל .. את הבריאה, את היקום, לא ניתן לזהות באמצעות הרציו, אלא רק באמצעות החוויה, האינטואיציה ..
נדרש כאן מהפך בתפיסה.
יין ו-יאנג, צמצום והתפשטות בחווית הקיום
בהגותו של א.ד. גורדון, מושג ה'צמצום' מבטא ומתאר שאיפה, התכווננות, מעין תנועה בתודעה, בהכרה ובחוויה של האדם היחיד אל עבר זהותו הייחודית והמיוחדת, התמקדות והתמרכזות ב"אני" הייחודי והמיוחד רק לו או לה, המבדיל ומייחד את האדם הפרטי מכל דבר אחר בבריאה – הזהות הייחודית שהיא זעירה לאינסוף בתוך הבריאה האינסופית. זהו כוח ה'יין' בתפיסת הדאו. מצד שני, מושג ה'התפשטות' מבטא ומתאר את שאיפתה של הרוח האנושית לחרוג מתוך המעגל המצומצם של היחיד, מתוך תחום הקיום האינדיבידואלי, ולהיות חלק ממערך גדול יותר, ממיכלול גדול יותר, עד כדי התאחדות עם הבריאה כולה – תחושה שאנחנו חלק מהאינסוף, אנחנו כ'אחד' עם האינסוף – שאיפה לעבר האינסוף, מעין תנועה בתודעה, בהכרה, בחוויה של האדם היחיד אל עבר התמזגות עם האינסוף. זהו כוח ה'יאנג' בתפיסת הדאו.
שתי הפעולות המנוגדות האלה – הצמצום אל הזעירות האינסופית, הייחודיות בתוך הבריאה, מצד אחד, וההתפשטות לעבר התמזגות והתאחדות עם הבריאה האינסופית, מצד שני – מהווים את שני הכוחות ששילובם יחד יוצר את חווית הקיום האנושי, את חווית החיים. העקרון המנחה, המוביל, הוא הכרה בכך ששני הכוחות האלה צריכים לפעול בנו יחד, ואין לבטל את האחד מפאת השני. אמנם, יש רגעים ומצבים בחיים בהם אחד מהם הוא הכוח השולט, ואז אנחנו צריכים ומחויבים לדאוג לעצמנו, ורגעים ומצבים אחרים בהם האחר הוא הכוח השולט ואז אנו פועלים כחלק ממיכלול הרכה יותר גדול מאתנו; בסך-הכול, שני הכוחות צריכים לפעול בתוכנו באיזון, בהרמוניה, בשילוב.
חלק ממשימת החיים של כל אדם היא למידה כיצד להגיע לשילוב הזה, להרמוניה הזו. זה מתחיל ברמה הראשונה של עקרון השניים – אנו חשים את כוח הצמצום וכוח ההתפשטות ככוחות סותרים ומנוגדים, אנו חשים נקרעים ביניהם – להתמקד בעצמנו או להיפתח למיכלול הגדול יותר? אנו חשים מאבק מתקיים ומתמשך בתוכנו – את מי מהם להביא לידי ביטוי? מי מהם הוא החשוב יותר? זה מאבק שאינו מסתיים לעולם כי החיים דינמיים, בלי הרף מציבים בפנינו מצבים ואתגרים חדשים; מאבק שהוא חלק מהווית החיים. זהו המעבר מהרמה הראשונה של עקרון השניים לרמה השניה, והשלישית. מתוך המאבק – ודווקא בגללו – נוצרת ההרמוניה, שלא היתה נוצרת לולא המאבק וההתמודדות. כבר הרקליטוס בזמנו אמר [4]
כל הדברים מתהווים במאבק והתמודדות.
השונים/המנוגדים מתלכדים יחד, ומן ההבדלים נוצרת ההרמוניה היפה ביותר.
ממחלוקת באה ההרמוניה הנאה ביותר.
(פורסם 9.11.2023)
[1] אנרי ברגסון, "ההתפתחות היוצרת", תרגום יוסף אור (הוצאת מאגנס, ירושלים, תשס"ח).
[2] א.ד. גורדון, "האדם והטבע" (הוצאת מאגנס, ירושלים, תש"פ 2020).
[3] ויקטור פראנקל, "האדם מחפש משמעות" (הוצאת דביר 1970)
[4] DK22B8. עפ"י שמואל שקולניקוב, "פרמנידס והרקליטוס" (מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ח 1988) ומקורות שונים באנגלית באינטרנט. סימוני המקטעים הם כמקובל עפ"י רשימת Diels-Kranz.