תכלית הבריאה

תפיסה שנויה במחלוקת, ובכל זאת אני טוען: יש תכלית לבריאה, יש "לְמַה" ו"לְשֵם מַה".

השאלה "לַמַה?" – "לְמַה?" – " לְשֵם מַה?" – מובילה לשאלות על תכלית ומשמעות. היא שואלת על המטרה, התכלית של הדברים.

תכלית הבריאה היא להגשים, לממש, להביא לידי ביטוי, להוציא אל הפועל, את הפוטנציאל של בריאה ויצירה.

בריאה ויצירה, מעצם מהותן, הן תהליך שמהלכו ותוצאותיו אינם ידועים מראש, פתוח אל העתיד.

רעיון זה, תובנה זו, מגולמים באיור מס 1:

איור 1: בריאה ויצירה – תהליך פתוח אל העתיד

לומר ש"תכלית הבריאה היא בריאה ויצירה" – משפט זה עשוי להֵרַאוֹת לרבים כמשפט מעגלי, חסר תוכן, כיוון שהוא אינו מצביע על מטרה, על תכלית קונקרטית. אך זהו בדיוק הענין – מטרת המשפט היא לעורר באדם הקורא, בדרך של הדהוד פנימי, את הרגש השייך לבריאה ויצירה. אם במקום זאת נצביע על איזושהי מטרה קונקרטית, מוגדרת, הרי שבכך נחטא למטרתנו – כל הגדרה בהכרח מפרידה בין מה ששייך למושא ההגדרה לבין מה שאינו שייך לו, ולכן בהכרח כל הגדרה יכולה לכל היותר להצביע רק על חלק של הבריאה, ובשום פנים ואופן לא על הבריאה כולה.

יתר-על-כן – כל הגדרה שנשתמש בה יכולה בהכרח להצביע רק על מושאים אשר אנו כבר מכירים; הרי איננו יכולים להצביע על מה שאיננו מכירים. מכאן, שהגדרות כאלה אין באפשרותן להכיל את מה שעדיין לא נברא, שעדיין לא קיים, שעתיד להיווצר ולהיות חדש. לפיכך, כל מטרה קונקרטית, מוגדרת, שנבקש להגדיר באמצעותה את תכלית הבריאה בהכרח חייבת להסתמך אך ורק על מה שאנו כבר מכירים, ולכן בהכרח מגבילה ואינה מאפשרת בריאת חדש שאינו מוכר.

גרפית, ניתן לתאר הגדרות כאלה ע"י איור הפוך לאיור מס' 1, כבאיור מס' 2:

איור 2: תכליתיות – הצבעה אל מטרה מוגדרת

העתיד – מי ישורנו? לפיכך, תכלית הבריאה מגולמת במשפט "אהיה אשר אהיה", בעוד שהתכליתיות מגולמת במשפט "הנני אשר הנני". [1]

אמת, בחיי האדם אנו שואפים לממש מטרות מוגדרות, תכליתיות. שילוב התכליתיות כחלק מהבריאה והיצירה מביא לגיבוש של תוצאה שהיא עצמה משמשת כנקודת מוצא לבריאה ויצירה חדשה, כבאיור מס' 3:

איור 3: תכליתיות בתוך בריאה ויצירה ← גיבוש

תפיסה דומה של התפתחות ותכליתיות ניתן למצוא אצל הפילוסוף היהודי-צרפתי אנרי ברגסון [2].

המהות של בריאה ויצירה היא מימוש של פוטנציאל, הוצאה מהכוח אל הפועל. המהות של פוטנציאל היא שיש כמה דרכי מימוש אפשריות (כולל אי מימוש). לפני המימוש עומדת למְמַמֵש זכות הבחירה החופשית, וכל עוד המימוש לא בוצע אין איש יודע איך יהיה בפועל המימוש ומה תהיה התוצאה.

גם אלוהים אינו יודע מראש איך יהיה בפועל המימוש. כפי שאני מאמין, הבריאה באה מתוך רצונו של אלוהים להכיר את עצמו ואת יכולותיו; אם היה יודע מראש איך תיראה הבריאה בכל שלב של התפתחותה, מה תהיה התוצאה בכל מימוש פוטנציאל, המשמעות היתה שהוא כבר מכיר את עצמו, ואז לא היה נזקק לבריאה. כאשר אלוהים אומר למשה "אהיה אשר אהיה" הוא מתכוון לומר, עפ"י הבנתי, "אינני מתחייב כרגע מה אהיה – אהיה עפ"י מה שיידרש בזמן המתאים". אינני שותף לתפיסה האומרת שאלוהים אמור להיות מושלם ולכן הוא כל-יכול וכל-יודע, ומתוך כך הציפיה שאם אלוהים מושלם אז גם היקום היה צריך להיות רק טוב ומושלם. ברור שזה אינו המצב.

אי-הידיעה מראש את התוצאה הוא חלק מהותי בבריאה ויצירה.

אני חושב שאנשים משתמשים במושגים כמו "מושלם" "שלמות" וכד', כמו גם ב"אינסוף", כדי לתאר משהו שהתודעה שלנו, ההכרה שלנו, לא מסוגלת לתפוס, כי אנחנו מוגבלים, סופיים [3]. המושג "חֶסֶר", או "חוסר", בהקשר זה, מתאר במושגים אנושיים את הפער הבלתי-נתפס בינינו לבין האינסוף, השלמות שניתן לשאוף אליה אך לעולם לא להגיע אליה. הרבה מאוד אנשים נופלים בפח, במלכודת, של החלפת השאיפה לשלמות עם השוואת עצמם לשלמות: השאיפה לשלמות היא כוח היכול להוביל אותנו להתעלות, אבל אם נבקש להשוות את עצמנו לשלמות תמיד נצא מפסידים. הוודאות היא בהכרת אי-השלמות שבנו, שתמיד תהיה.

הבריאה – מדוע ולמה?

כשאני שואל את עצמי "הבריאה – מדוע ולמה?" אני מחפש את התשובה בתוך הקשר שגם יבהיר לי, יפתח לי, מהו תפקידי בחיים, מהו חלקי בבריאה. לכך אני מוצא הרבה כיוונים.

אני סובר, שכיוון שכולנו – כל בני-האדם – נולדנו בצלם אלוהים, ואין הכוונה לצלם גשמי אלא למהות פנימית, רוחנית, ולכל אדם יש זיקה – זיק ה' – לבריאה, ולכל אדם יש הזכות והיכולת (לפחות כפוטנציאל) לקשר ישיר עם הבריאה והבורא, זו גם זכותו של כ"א לתאר כמיטב יכולתו את היחס שלו לבורא, לבריאה, את ההכרה שלו את הבורא והבריאה. ואת התיאור הזה אין אנו יכולים לעשות אלא בכלים האנושיים שלנו, המוגבלים מעצם טבעם. גם אם אנו מנסים להגיע בתודעתנו לתודעת האינסוף, זוהי רק שאיפה, כי אין לנו באמת היכולת לתפוס את האינסוף, ולכן אנו משתמשים באקסטרפולציה של התפיסות הסופיות שלנו. אז אנו עושים זאת במיטב יכולתנו, תוך שעלינו להשלים עם אי-השלמות שלנו.

לכן אינני חושב ששימוש במונחים אנושיים לתיאור הבורא והבריאה עושה את אלוהים אנושי. לנו, פשוט, אלה הכלים שיש לנו ובהם אנו משתמשים.

יש בודאי הרבה זוויות להבין את הבריאה, כמו למשל..

תפיסה קבלית רואה את האלוהים כמכיר שיש בו שפע לתת, שפע שבמונחים שלנו הוא בוודאי אינסופי, והוא מבקש להשפיע, לחלוק מתוך השפע הזה, להוציאו מן הכוח אל הפועל ולתת לו את הביטויים האפשריים.

בגרסה קבלית אחרת נאמר שהבורא רצה לברוא עולם חסר כדי שבני האדם בעלי הבחירה יתקנו את החסר הזה בעבודת הבורא שלהם. ע"י תיקון החסר יוצאים בני-האדם נשכרים. אם העולם היה נברא מושלם לא היה מקום לעבודת האלוהים.

עפ"י גרסה קבלית נוספת, תכלית הבריאה, יעוד הבריאה, מטרת הבריאה, היא לכבודנו, עבורנו, לנו (בני-האדם), עם המרכיב הנמצא רק בנו, הנשמה; ושהייעוד שלנו להמשיך את הבריאה האלוהית, להיות ממשיכי דרכו בבריאה, בבריאת חיים, בהולדת דורות המשך, בחשיבה, בהבנה, ביצירה, בקבלת החלטות, בבחירה חופשית, ביישום, במימוש ההבנה טוב ורע, חיים מוות, גמול, אחריות, אמונה, אמת, אמינות, אכפתיות, אמון, ועוד.

בכתבי האימן מצויה האמירה [4]: "בראשונה היה העליון, אשר נתן מתוך עצמו, באהבת חירותו" – לאלוהים יש ודאי חופש מוחלט (במובן שאינני יודע אם אנחנו יכולים לתפוס אותו) והוא ביקש להביא את החופש הזה לידי ביטוי. אלוהים אוהב את החופש שלו (מי לא אוהב שיש לו חופש?..) ולכן העניק ממנו ליקום בכלל ולבני-האדם בפרט.

במקור סופי אנו מוצאים [5]:

"הייתי אוצר חבוי ואהבתי שידעו אותי, על-כן בראתי את העולם כדי שאפשר יהיה לדעת אותי"

אני מוצא עושר באיסוף כל זוויות המבט האלה.

(עדכון 28.8.22)

[1] ראו המאמר "אהיה אשר אהיה – התבוננות פנימית ומבט לעתיד"

[2] אנרי ברגסון, "ההתפתחות היוצרת" (הוצאת מאגנס, ירושלים, תשס"ח)

[3] ראו המאמר "רוחניות ורציונליות"

[4] מתוך "השיר הראשון של Pemero" – בספר Dear Dragon" – Leo (R. Armin)". במקור:

First was the Higher, which gave of itself, in the love of its freedom

[5] "המחסום האחרון", ספר קצר על מסע חיפוש סופי, עמ' 79.