הכרה, חוויה ומה שביניהם

הכרה, חוויה ומה שביניהם

מושג החוויה של א.ד. גורדון הוא בסיס לתיאור יפה, מלא ורחב ביותר לקשר גוף-נפש, לאופן בו המציאות הגשמית והמציאות הרוחנית נפגשות בהוויה האנושית.
מושג ה'חוויה' הומצא בזמנו על ידי א.ד. גורדון. משמעותו השתנתה במהלך השנים בעברית המדוברת, אך דווקא במשמעותו המקורית, הראשונית, בצורה ובאופן בהם הציב אותו גורדון, הוא נותן, לראות עיני, את הבסיס לתיאור יפה, מלא ורחב ביותר לקשר גוף-נפש, לאופן בו המציאות הגשמית והמציאות הרוחנית נפגשות בהוויה האנושית. בכך הוא גם מציג את המענה הברור והטוב ביותר שאני מכיר ל'בעיה הפסיכו-פיסית' של ישעיהו ליבוביץ' וה'בעיה הקשה של התודעה' של דייויד צ'למרס.
הרשימה שלהלן מביאה סיכום מתוך הגותו של גורדון.
התובנה הבסיסית:
יש לאדם כוח ההשגה, שבו הוא משיג – תופש, יוצר ומזהה מושגים – את כל מה שהוא משיג. השילוב של חוויה והכרה מתאר את האופן בו פועל כוח ההשגה.
חוויה
א.ד. גורדון המציא את המושג 'חוויה' כדי לתאר, בתמצית, התרחשות מאוד בסיסית, יסודית, חיונית, בהוויה האנושית. בהגותו לא נמצא הגדרה אחת ממצה, כי אם תילי-תילים של תיאורים, בשפה לירית וציורית ממש, המכסים שטחים רבים בכתביו.
אליבא דגורדון, חוויה היא הווית החיים, והמושג 'חוויה' הוא הֵלְחֶם של 'הוויה' ו'חיים'. הביטוי 'חוויה' הוא על משקל 'הוויה' והוא מעוגן בשם 'חוה', 'אם כל חי'. המושג 'חוויה' מצד אחד, מצד היותו כוח החיים, הכוח החיוני של הטבע החי, מקביל למושג ‘הוויה’, שאנחנו מבינים אותו כמהות המציאות, ומצד שני, מצד היותו כוח השגה, הוא מקביל למושג ‘הכרה’. אך החוויה לא פועלת במובן ההכרתי, כי אם חיה מה שיש להשיג, להאיר ולפעול.
גורדון ראה את החוויה כמעין אור נעלם, המביא אלינו, בני-האדם, באמצעות הווית החיים, את האור העליון, את ההוויה הקוסמית, הווית הבריאה.
גורדון ראה את החיים, הכוח החיוני של הטבע החי, בצורתם האנושית ככוח השגה גדול, בעצם יסוד כל השגה אנושית. החוויה משיגה, תופשת, את המהות הפנימית של הדברים; לא כתפישה הכרתית, אלא כהדהוד בין מהות האדם ומהות הדבר. מהותו של הדבר מהדהדת בתוך מהותו של האדם, והמהות של פעולתה של החוויה היא מהות של חיים.
החיבור למהות של הדברים, גם למושגים מופשטים וגם לאידיאות של עצמים וחפצים דוממים, הוא באמצעות הנפש החיה, הנפש האנושית של האדם היחיד.
יש כאן פעולה דו-כיוונית – מצד אחד, החוויה ניזונה באופן ישיר, בלתי אמצעי (לכן אינה מוגבלת על-ידי דפוסים, תבניות וכיו"ב) מתוך ההוויה העולמית, ממהות החיים הקוסמיים, אל תוך החיים המצומצמים של נפש האדם היחיד. מצד שני, השגת, תפישת החוויה פועלת בדרך של התפשטות מתוך נפש האדם היחיד אל תוך ההוויה העולמית, אל תוך המציאות הקוסמית, אל תוך הקיום הקוסמי. ההתפשטות מאפשרת להוויה הקוסמית לזרום אל תוך הנפש האנושית של האדם היחיד ולהזין אותה.
מצד אחד, החוויה חיה – בבחינת חיים נעלמים – מתוך חיים של התפשטות, מתוך הוויית העולם, אל תוך חיי הצמצום המוכרים לנו, אל תוך הנפש האנושית. מצד שני, במעין תנועה בכיוון ההפוך, החוויה חיה מתוך הנפש האנושית המתגלה בחיים המעשיים אל תוך חיים של התפשטות, אל תוך הבריאה.
בתנועה דו-כיוונית זו של חיים דרך הנפש האנושית והחיים המעשיים האנושיים החוויה כאילו מאחדת את הטבע האנושי, את ה'אני' האנושי, עם הטבע העולמי, עם הבריאה.
מטרתה של החוויה היא להשיג את ההוויה בתוך ההתהוות שאינה פוסקת, להשיג את הכלליות המוחלטת, האחדות המוחלטת של הכול העולמי בתוך ההתחלקות וההתפרטות לאין-סוף; להשיג את האחדות ההווייתית שלפני כל התחלקות, הכלליות שלפני כל התפרטות. כאן באים לידי ביטוי יחסי הגומלין שבין ההיפרדות, ההתפרטות, הנפרדות, מחד גיסא, וההתרכבות, המורכבות, מאידך גיסא.
גורדון תיאר את הנפש כלהבה, ואז את ההוויה כשמן המזין את הלהבה.
ההכרה
ההכרה היא הממשק בין האדם לבין העולם החיצוני לו, ממנו הוא קולט רשמים באמצעות החושים הגופניים –הכלי באמצעותו פוגש האדם את העולם החיצוני לו, המתגלה לו באמצעות החושים הגופניים שלו (כולל הגוף שלו עצמו, בהרגשות ותחושות כאב).
ההכרה משיגה, תופשת, את הדברים מבחינת ההופעה שלהם, מבחינת החיצוניות שלהם; והיא תופשת הופעה חיצונית, גשמית, באמצעות:
דפוסים, צורות, תבניות, .. כימות, מדידות, .. שיום, הגדרות, תיחום .. 'יש' ו'אין', 'קיים' ו'לא-קיים', ..
.. סיבתיות, רציונליות, לוגיקה, הבדלה, צמצום ..
ההכרה מפרקת את המציאות הגלויה לה לפרטים, מבדילה אותם זה מזה, ואח"כ מבקשת להכליל אותם לידי מערכת רציונלית, לוגית, מושכלת. אבל אין ביכולתה להכיל מה שאינו לוגי, רציונלי.
ההכרה היא כוח מצמצם (מצמצם את תשומת הלב לפרט מאוד מסוים) וממקד, כמו עדשה המרכזת את קרני האור לנקודה אחת ובכך מגבירה את האור באותה נקודה. בעדשה כזו הגברת האור – ככל שהצמצום יותר ממוקד – מגבירה את הבהירות של מה שבנקודה הנצפית, אך באותה המידה, מרוב זה שהמון אור מרוכז בנקודה אחת מסוימת, עוצמת האור עשויה לגרום שריפה אם מצטבר שם יותר מדי חום. באופן דומה, כשהתודעה מרוכזת בנקודה אחת מסוימת, קטנה יחסית למציאות כולה, עשויה להיגרם 'שריפה' בתודעה בשל התעלמות משאר המציאות.
מבחינת ההכרה, כל מה שמחוץ לתחום ההכרה כאילו לא קיים. כך בתודעה שנשלטת על-ידי ההכרה. אך המציאות המתגלה באמצעות ההכרה אינה חזות הכול, ויש בלתה; יש מציאות החורגת מהתחום העשוי להיות מתגלה על-ידי ההכרה.
תחום ההשגה של ההכרה הוא במימדים הגשמים. המציאות שמעבר לתחום ההשגה של ההכרה היא במימדים הלא-גשמיים.
המציאות שמעבר להכרה – איך אפשר לזהות אותה, לתאר אותה, להתיחס אליה?
כוח החיים הוא הכוח המניע של ההכרה. כל מה שאדם משיג באמצעות ההכרה זה מתוך כוח החיים שבו. כל נסיון (מלאכותי) להפריד את החיים מתוך ההכרה הוא מעין נטילת נשמתה של ההכרה.
הכרה וחוויה
יכולתה של החוויה לבוא לידי ביטוי בחיי האדם, בעולמו הנגלה, המצומצם, של האדם, תלויה בהכרה, כי ההכרה היא הממשק בין האדם לבין העולם החיצוני, שהוא העולם הנגלה. כלומר, החוויה יכולה לבוא לידי ביטוי רק דרך ובאמצעות ההכרה. אולם, אורה של החוויה, שהוא אור עליון, הנובע מההוויה העולמית, הוא אור נעלם מבחינתה של ההכרה, כי ההכרה אינה מכירה את החוויה, אינה יכולה להכיר את החוויה, כי החוויה חורגת מתחום המושגים שההכרה מכירה ומשתמשת בהם. להכרה יש יכולת לפגוש את האור העליון, את ההוויה העולמית, או נכון יותר את תוצאותיהם, רק באמצעות החוויה.
לאדם יש את הפוטנציאל להביא לידי ביטוי בחייו הנגלים את ההוויה העולמית, את חיי העולם הנעלמים. תפקידה של ההכרה הוא, מבחינה זו, לפלס דרך לחוויה, שתוכל לבוא לידי ביטוי כמה שיותר בחיים החיצוניים, הגלויים, של האדם.
במערכת היחסים בין ההכרה לבין החוויה, תפקידה של ההכרה הוא ליצור כמה שיותר ערוצים של ביטוי, של דרכי ביטוי, מתוך העולם הפנימי של האדם אל עולמו החיצוני, הגלוי. ככל שההכרה מכירה יותר ויותר מן ההוויה העולמית, כך היא יכולה לפלס ולסלול וליצור נתיבים לחוויה, בתוך נפשו של האדם, יותר ויותר אפשרויות בהן החוויה יכולה לבוא לידי ביטוי בעולמו הנגלה של האדם.
החוויה, שלא כהכרה, אינה מוגבלת על-ידי דפוסים, תבניות וכיו"ב, בהיותה ניזונה באופן ישיר ובלתי אמצעי מתוך ההוויה העולמית, ממהות החיים הקוסמיים.
כוחה של ההכרה שני צדדים לו: מצד אחד, כוח לכבוש את החוויה ולהכריח אותה לחיות בגבול חיי הצמצום; ומצד שני, כוח להזין ולהפרות את החוויה ולאפשר לה מעבר מבחינה של צמצום לבחינה של התפשטות, ובכך מתאפשרים לאדם חיים מתוך הכרתו הברורה, רצונו המושכל וכוחו המכוון. יכולת זו באה לידי ביטוי ברגשות וההרגשות הקיימים רק אצל האדם ולא אצל יתר בעלי החיים, שאצלם ההתפשטות אינה מודעת ומתקיימת בכוח הטבע העולמי בלבד.
שתי אפשרויות, שני צדדים: להתאים את החוויה אל ההכרה או להתאים את ההכרה אל החוויה.
במסגרת כֵּליה ודרכי פעולתה, ההכרה מוגבלת למרחב בו היא יכולה לפעול (מרחב המוגדר ע"י כְּלֵי ההכרה ודרכי פעולתה), אך במרחב זה היא יכולה לפעול ללא מגבלות. ככל שההכרה תהיה חשופה למציאות רחבה יותר, להוויה רחבה יותר, כך היא תהיה יותר עשירה וגם תאפשר דרכי ביטוי עשירים יותר לחוויה. כך תוכל גם החוויה להגיע לאחדות מלאה יותר עם ההוויה העולמית.
יש כאן יחס מעגלי: ככל שההכרה האנושית גדלה, מתפתחת ומתרחבת, כך גם החוויה האנושית גדלה, מתפתחת ומתרחבת, ולהפך. כאשר האדם מכיר יותר, החוויה האנושית שואפת לחיות יותר, לחיות חיים שלמים וחדשים בכל רגע.
ניתן לראות את ההכרה כממשק בין הגשמי לרוחני, בין המציאות הגשמית לחוויה הרוחנית.
גורדון דימה את ההכרה לראי, המשקף לאדם את העולם החיצוני לו. באנאלוגיה של ההכרה כראי, ההוויה העולמית מהווה את החומר האטוּם, הנמצא מצידה השני של הזכוכית, והוא זה המאפשר את החזרת התמונה בראי.
האני המכיר, הבלתי מוכר
הכרה קיימת בכל רחבי העולם האורגני, בחי וגם בצומח, בכל צורת חיים במידה ובאופן שמתאימים לה. מה שמייחד את האדם הוא יכולתו להיות מודע להיותו מכיר, להיותו משתמש בהכרה.
בשלב מאוד מוקדם בילדות האדם מתחיל לגלות, מתחיל לתפוש, שהוא מזהה, שהוא מכיר דברים. זו יכולת הקיימת באדם באופן מולד, קיימת בכוח, באופן פוטנציאלי, והוא צריך להביאה לידי ביטוי, להוציאה מהכוח אל הפועל.
הפיתוח של היכולת הזו תלוי באופן, במידה, שבה הסביבה שלו מתווכת לו משמעויות.
כך נוצר "אני רואה", "אני שומע", "אני מזהה", וכיו"ב; בסה"כ – "אני מכיר".
ה"אני המכיר" פועל באמצעות ההכרה, אך הוא אינו יכול להכיר את עצמו – ההכרה אינה יכולה להכיר אותו, הוא חורג מעבר לתחום ההשגה, התפיסה, האפשרית להכרה מבחינת דרך פעולתה. חוסר היכולת הזה מתסכל אותנו – אנחנו יכולים להכיר כל-כך הרבה דברים, מדוע איננו יכולים להכיר את עצמנו? אפשר להסתכל על זה גם אחרת: אם ה'עצמי' זה מה שאנו יכולים להכיר בנו, אז ה'אני' הוא מה שמעבר לכך – אנחנו יכולים לחוות אותו, להרגיש אותו, לחוש אותו, אך לא להכיר אותו.
מקורות:
[1] האדם והטבע (הוצאת מאגנס, ירושלים, תש"פ 2020), פרוייקט בן-יהודה https://benyehuda.org/read/4790
[2] לבדיקת ההבדל בין היהדות ובין הנצרות, פרוייקט בן-יהודה https://benyehuda.org/read/7438
[3] הלכות דעות ומלחמת דעות, פרוייקט בן-יהודה https://benyehuda.org/read/1732
[4] בדרך לפראג, פרוייקט בן-יהודה https://benyehuda.org/read/18889
(פורסם 9.12.2024)