אדם ובריאה
אדם ובריאה
אלוהים הביא את האדם לכדור-הארץ, וכאן הוא מזמין את האדם להשתתף במעשה הבריאה.
אנחנו, בני-האדם, הננו ישויות חוץ-ארציות, שבאים לכדה"א ומקבלים גוף כדי שבתקופת החיים פה נקיים התפתחות ולמידה. הלמידה מתאפשרת כאשר אנו יכולים לראות את מהמורות וקשיי החיים לא כמשהו המכוון נגדנו אלא כמנוף להתנסות ולמידה, כך שבסיום תקופת החיים (שאינו חידלון אלא חזרה למרחב הקוסמי) נוכל לשאת עמנו את פירות הלמידה.
האדם מגיע לכדה"א כדי ללמוד ולהתפתח מבחינה רוחנית. פרח מקבל אור, עושה פוטוסינתזה, משאיר בתוכו אנרגיה (שזה המזון שלו, ואיתה הוא מקיים ובונה את עצמו) וגם משחרר לאוויר חמצן, המשמש כמזון לחיים אורגניים אחרים. כך גם האדם. מעבר לתהליכים הביולוגיים, שהם גשמיים ואוטומטיים, אפשריים לנו גם תהליכים רוחניים, אך מימושם של אלה תלוי בבחירה האנושית המתקיימת במרחב של חופש בחירה. "אור הבריאה", האנרגיה הרוחנית המגיעה אלינו מן הבריאה, מכילה את כל האיכויות שבני האדם יכולים לעשות בהן שימוש – סבלנות, סובלנות, הודיה, הוקרה, חסד, הבנה, השכנת שלום, הקשבה, הכלת האחר, אומץ, נאמנות, נחישות, הכרת תודה, אהבה, ועוד ועוד. חופש הבחירה קובע את אופן השימוש שלנו באיכויות. בזמן שאנו מביאים לידי ביטוי, למשל, סבלנות וסובלנות, אז קודם כל אנו נהנים (וכך צריך להיות) ובאותה עת אנו גם מגדילים מתגברים ומחזקים את ה'בנק' של סבלנות וסובלנות בבריאה, לטובת הבריאה כולה (מצד אחד מקבלים, מצד שני תורמים ומשקיעים ב'בנק' האיכויות). מצד שני, אדם שאין בו סובלנות לאי-שלמות באנשים אחרים גם אין בו סובלנות לאי-שלמות בו עצמו, אינו מקבל את עצמו, ולא יכול להתפתח.
כאשר אנו מכוונים ללמוד משיעורים אלה, האנרגיה שבאה כל הזמן מהבריאה תומכת בנו.
על הקשר עם הבורא והבריאה
קשר עם הבורא – בעצם, אני מעדיף את הביטוי "קשר עם הבריאה", ואסביר בהמשך – הוא בפוטנציאל של כל אדם, מעצם היותנו "ברואים בצלם אלוהים". גם אדם שחוקר את הבריאה, גם אם לא עלה בידו להגיע לתחושה של קשר בלתי-אמצעי עם הבורא, הוא לדעתי אדם המביא במידה מסוימת את הפוטנציאל הזה לידי ביטוי. כלומר – כל אדם עפ"י המקום בו הוא נמצא.
"מותר האדם מן הבהמה" הוא בניצוץ האלוהי, המוטבע בנו בהיותנו ברואים "בצלם אלוהים", ובכל המשתמע ממנו. הניצוץ האלוהי הוא בזיקה לבריאה: זיקה = זיק + ה
אני מעדיף, כאמור, את הביטוי "קשר עם הבריאה", כי אנו לא פוגשים, ולא יכולים לפגוש, את הבורא ישירות. אנו פוגשים בו דרך אינספור ביטויים ותופעות שאנו חווים בעולם הסובב אותנו, וגם בתוכנו. המושג "בריאה" הוא יותר כללי ופחות שנוי במחלוקת, בעוד שלגבי המושג "אלוהים" או "הבורא" יש אינספור גרסאות ותובנות מהו (או מה הוא אינו), כי תפיסת הבורא היא טרנסצנדנטית, דרך ההכרה הפנימית בלבד. זה "ממעשיך הכרנוך", עפ"י המקורות (אשלג).
הבריאה היא גילוי הפוטנציאל של הבורא. מאוד חביבה עלי התפיסה שאומרת שאלוהים ביקש להכיר את עצמו, את יכולותיו, ולכן צמצם את עצמו ונתן אפשרות לבריאה להברא. הבריאה היא שיקוף של האלוהים – "בצלמנו ובדמותנו", כמו שראי (אספקלריה) מחזיר לנו את דמותנו, כך הבריאה כולה משקפת לאלוהים את דמותו. בפרט, בני ובנות האדם משקפים את יכולת הבריאה והיצירה כי יש להם את אפשרות הבחירה, וע"י בריאה ויצירת חדש הם מרחיבים את הבריאה.
אינני חושב שמטרת הבריאה היא "להיטיב עם בני-האדם", כפי שמציעה הקבלה. זה שם את האדם במרכז, באופן אגואיסטי לראות עיני. למיטב הבנתי, מטרת הבריאה, בהקשר עם בני-האדם, היא לאפשר לבני האדם להתפתח מבחינה רוחנית. מי שמקבל על עצמו להיות חלק מתהליך של התפתחות רוחנית, כמתואר לעיל, נהנה באופן טבעי מהאיכויות שהוא אוסף אל עצמו ובונות אותו.
אני בהחלט מסכים עם התפיסה שאת מתן אפשרות הבחירה לאדם ניתן לראות כביטוי של גישה חינוכית מצד הבריאה כלפי האדם[1]. בכך שהבורא צמצם את עצמו, הוא יצר מרחב שבו הוא לא דומיננטי, ושם האדם יכול להתפתח. כי במקום שבו הבורא דומיננטי, נוכחות הבורא מכתיבה לאדם את התנהגותו, ואז אין לאדם את אפשרות הבחירה; אלא אם האדם הצליח לזמן את נוכחות הבורא למקום בו הוא נמצא ואז הוא נמצא במצב של 'אין-ברירה' אבל מתוך בחירה (זו כמובן כבר דרגה גבוהה מאוד). זה כמובן מתחבר לשאלת הטוב והרע בעולם, כי אנו צריכים ללמוד גם מתוצאות לא-מוצלחות של הבחירות שלנו.
תקשורת עם הבריאה
איך מתקיים הקשר של האדם עם הבריאה? ככל שנבין אותו טוב יותר כך יהיו חיינו הרוחניים עשירים יותר.
עקרונות התקשורת עם הבריאה באים לידי ביטוי בהרבה דרכים בטכנולוגיה המודרנית. לכן, תוך שימוש במספר דוגמאות, לא יקשה להבין עקרונות אלה.
לדוגמא, האינטרנט כרשת של מאגרי תוכן, מצד אחד, ומשתמשים, מצד שני. המשתמשים יכולים להתקשר למאגרי התוכן, לשאוב מהם ולהוסיף להם. יו-טיוב, למשל. התוכן זמין גלובלית, וההתקשרות מביאה את התוכן אל העולם הפנימי, היחידני, של המשתמש. המשתמש יכול להתחבר לתוכן באופן חד-פעמי, או להוריד אותו למחשב האישי לשימוש בלתי-תלוי במקור התוכן. עצם השימוש גם מתגמל את התוכן, כיוון שתכנים נמדדים גם בכמות המשתמשים בהם, והם גם נהנים מהצבעות "like".
כדוגמא נוספת, בכל רגע נתון החלל שסביבנו, בו אנו שרויים, מלא בתשדורות בכל התדרים והתכנים, של תחנות רדיו, טלויזיה, משדרי משטרה, צבא, מוניות, וכיו"ב. כל תחנה משדרת בתדר משלה את התכנים שלה. כדי לקלוט תשדורות אלה אנו זקוקים למכשיר מתאים – מקלט. ללא מקלט דולק ופעיל אין ביכולתנו לקלוט אותן. המקלט הוא הכרחי, אך איננו מספיק – כעת צריך שהוא גם יהיה מכוון לתדר המתאים כדי שנוכל לקלוט את התשדורת. גם בדוגמא זו קיימים תכנים, כמו תוכניות טלויזיה מסוימות, אשר עצם השימוש בהן (ה"רייטינג") מתגמל אותן וקובע להן ערך יחסי.
הנמשל הוא ראיית הבריאה כ"ענן", מאגר של תכנים. התכנים של הבריאה הם איכויות – מהויות: חיים, אהבה, חמלה, אומץ, נחישות, כבוד, הוקרה, הערכה, הכרת תודה, תשומת לב, מסירות, נדיבות, יושרה, ענווה, שמחה, …; הספירות בקבלה (כתר, חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות) גם הן איכויות-מהויות.
"ענן" הבריאה, וליתר דיוק תכניו (כלומר האיכויות), זמין בעקרון לכולם.
לכולנו, מעצם היותנו ברואים "בצלם אלוהים", בכולנו קיים ניצוץ אלוהי. "צלם אלוהים" איננו דמות גופנית, חומרית, אלא "משהו" המאפשר לאדם להדהד עם הבריאה. כמו שמקלט רדיו או טלויזיה צריכים להדהד עם תחנת השידור, ז.א. להיות יחד בתדר המתאים, כדי שתהיה התקשרות, כך האדם צריך להיות בתהודה עם הבריאה כדי להתחבר למהויות. [2]
כמו שצריך להדליק (להפעיל) את מקלט הרדיו ולכוון אותו לתדר המתאים – מכשיר הרדיו אינו יכול לעשות זאת לבד – כך האדם צריך, מתוך בחירה חופשית והחלטה מודעת, לכוון את עצמו בתדר המתאים אל הבריאה כדי להתחבר לאיכויות ולמהויות.
הבריאה משדרת לכל כיוון (בכוונה אינני רוצה לתת איפיון גיאוגרפי) את האיכויות, ניתן לומר בתקוה שבני-האדם יקלטו איכויות אלה.
למשל, כאשר יושבים מסביב לשולחן האוכל ומודים על כל אשר נהנים ממנו – זו הזמנה של הכרת תודה. או, כאשר אדם צריך לעשות מעשה חריג, נועז אך הכרחי, הוא מזמן לעצמו אומץ. כך אנשים מזמנים לעצמם חמלה, ענווה, שמחה, אהבה, ואינספור דוגמאות אחרות.
תפילה היא דרך ידועה ומוכרת להזמנת איכויות. גם מדיטציות.
למידה מאפשרת להעמיק אל תוך הבריאה בהזמנת איכויות.
אדם המזמין לעצמו הכרת תודה ומביא אותה לידי ביטוי – הוא מחזק בכך את הענן של הכרת תודה. האיכות מתעצמת והבריאה נהית עשירה יותר.
כך בני-אדם מזמנים לעצמם איכויות. אבל אנשים מביעים תודה הרבה פעמים, מעיזים ומגלים אומץ בכל מיני הזדמנויות, מגלים חמלה, ענווה, וכו'. האם כל מקרה כזו הוא מקרה רוחני? כן ולא. בפוטנציה (בכוח) כן, בפועל – לא בהכרח. האם היתה הזמנת האיכות מתוך הכרת הקשר עם הבריאה? כאן נעוץ ההבדל.
שאלה שנשאלה כבר לפני הרבה דורות: האם האיכויות הן קבועות ונצחיות? ה"אידיאות" שאפלטון דיבר עליהן הן האיכויות, המהויות. הוא באמת חשב שהן קבועות, נצחיות, בלתי-משתנות, וזה גם מאוד התאים לדפוסי החשיבה של הפילוסופיה היוונית. אני חושב שהתמונה יותר מורכבת, ומאוד דינמית: מצד אחד – כן, במובן מסוים הנשען על המאפיינים של המהויות, הנשארים בעקרון כמות שהם. מצד שני – לא, כיוון שכל פעולה אנושית המשתמשת באיכות-מהות כזו או אחרת מוסיפה לאיכות, מעשירה אותה, ובכך גם משנה אותה.
במובן מסוים, כמו אש – האש היא אחת, אך צורתה (צורת הלהבה) משתנה כל הזמן.