אדם אלוהים ובחירה חופשית

אדם אלוהים ובחירה חופשית

בשלב מסוים בהתפתחות של המין האנושי אירע מאורע מהפכני, בעל חשיבות ראשונה במעלה – האדם קיבל את זכות הבחירה החופשית, המודעת. זו בריאת האדם בה מתחיל הטקסט התנ"כי. בכך קיבל האדם את האפשרות לעלות ולהתעלות לדרגת קיום ייחודית הגבוהה מקיום חייתי – זו המשמעות של "בצלם אלוהים", "מותר האדם מן הבהמה", ו-"מְדַבֵּר" בקבלה. אמנם הטקסט התנ"כי מסכם את בריאת האדם במספר פסוקים, אבל נראה שזו היתה רק תחילתו של תהליך אשר במובן מסוים נמשך אף לתקופתנו, כשהאנושות נהיית יותר ויותר מודעת לאפשרות הבחירה החופשית.
אלוהים הוא הבורא, המקור, ה"אבא ואמא" של כל הבריאה. הוא הכוח המניע את הבריאה והמבוע שממנו נובע הקיום של הכול. הוא מנחה את הכול ומושל בכול, והבריאה – היקום וכל אשר בו, חוקים ועקרונות, תופעות ותהליכים – כולם מעשי האלוהות.
עם קבלת זכות הבחירה החופשית הוזמן האדם להיות שותף פעיל במעשה הבריאה, בחיים של חדווה ויצירה, לתרום ולהוסיף לבריאה עם יכולת לחדש, להמציא וליצור דברים חדשים שלא היו קיימים קודם. בבריאת האדם "בצלם אלוהים" העניק אלוהים לאדם יכולות שאינן מצויות בשאר הטבע, הלא-אנושי.
אולם – כל עוד נוכחותו של הבורא ממלאה עולם ומלואו, בני-האדם מרגישים אפסיים אל מול אינסופיותו ומוחלטותו של אלוהים והם לא מרגישים הזמנה לברוא וליצור, שיש להם בכלל מקום לכך. להיפך – הם אינם מרגישים שונים מבעלי החיים אשר נוכחותו הממלאת-כל של אלוהים שולטת בהם ומנחה אותם בפועלם ובהתנהלותם בכל זמן ובכל מצב. כדי שבני-האדם יוכלו לברוא וליצור הם חייבים להרגיש חופשיים – חופשיים באמת.
כדי לחיות חיים של בריאה ויצירה יש צורך, מצד אחד, בתחושה של חוסר – אי-שלמות, תחושה של חלל שצריך למלא אותו – ומצד שני תחושה של יכולת ורצון להשלים את החסר. לפיכך, כדי לאפשר לבני-האדם לחוש ולממש את ההזמנה לשיתוף בבריאה וביצירה, צמצם אלוהים את עצמו בתודעתם של בני-האדם, הגביל את שליטתו והשאיר להם שם מרחב חופשי שבו יוכלו להרגיש ריבונים לעצמם.
כך נוצר בבריאה מרחב שאלוהים לא שולט בו. אמנם עקרונות הטבע חלים שם כמו בכל היקום, אבל במרחב הזה יש לבני-האדם חופש בחירה. כדי לאפשר בחירה חופשית באמת – בחירה שבה האדם הוא אוטונומי לחלוטין, בחירה שאינה תלויה בבורא אלא באדם בלבד – הסיג הבורא את עצמו משליטה במרחב זה, מתוך ההבנה שנוכחות אלוהית שתהיה שלטת על האדם בהכרח לא תאפשר לו בחירה חופשית. זה אינו מרחב גיאומטרי-פיסיקלי, שמזוהה ע"י קו שתוחם אותו. זה מרחב שנמצא בתודעה ובמרכז הרגש של בני-האדם.
עולם הטבע – הדומם, הצומח, החי (כולל הצדדים החייתיים, הביולוגים, באדם) – שרוי כולו במרחב שאלוהים נוכח ושולט בו. הוא מחובר לאלוהים ב-100% – הוא אחד עם האלוהים, עם הבריאה; אך במרחב הבחירה החופשית הנוכחות האלוהית היא במרומז בלבד. הנוכחות המרומזת מציעה לאדם את האפשרות לשאוף לחיבור מלא ככל האפשר לבריאה, אך באותה המידה עומדת בפני האדם האפשרות להתעלם מכך ולנהוג על-פי גחמותיו בלבד.
יונתן זקס הסביר זאת יפה:
הענקת החופש לבני-האדם היתה, מצידו של אלוהים, צעד גורלי של הגבלה עצמית .. אם כוח עליון מעניק ל-X חופש, וחופש זה מושעה בכל פעם ש-X פועל שלא ברצונו של הכוח העליון, לא התקיימה פה הענקת חופש .. אלוהים אינו יכול לעשות דבר אם אינו רוצה לשלול מהאדם את החופש ..
אלוהים הוא כל יכול וחופשי, במידה שאיננו יכולים לתפוש, אז הוא גם חופשי להחליט שהוא מצמצם את עצמו ומעניק לבני האדם את זכות הבחירה החופשית.
רעיון הצמצום הוא אחד היסודות המרכזיים בתורת הקבלה, שם הוא מתייחס לבריאה כולה – אלוהים צמצם את אורו האינסופי כדי ליצור חלל שבו יוכל להתקיים עולם. על-פי תפישה זו כל עוד הבורא נוכח בכל ומילא בשלמותו את הכול לא היה מקום לשום דבר נוסף. לכן חייב היה הבורא לצמצם את עצמו כדי לתת מקום לדברים נוספים, למציאות נוספת. ע"י הצמצום נוצרה מציאות בלתי שלמה במקום המציאות השלמה שהיתה קודם הצמצום, ובמובן מסוים משימתם של בני-האדם היא להביא להשלמתה מחדש. הנוכחות האלוהית המרומזת במרחב הבחירה החופשית מתאימה למושג ה"רשימו" בקבלה.
הקבלה נשענת על הטקסט התנ"כי המתזמן את בריאת העולם עם בריאת האדם כישות בעלת בחירה חופשית. בהבנה שהיקום קיים עוד מיליוני ומיליארדי שנים לפני הופעת האדם, מתמקדת תפישת הצמצום המוצגת כאן במרחב התודעתי שאלוהים יצר באדם כדי לאפשר את הבחירה החופשית. לפני-כן, לפני שהאדם קיבל את זכות הבחירה החופשית, גם האדם היה, ככל בעלי-החיים, כפוף ונשלט כולו על-ידי הנוכחות האלוהית.
תפישת הצמצום מעדכנת ומשדרגת את התפישה האימננטית האומרת שאלוהים נוכח בכל מקום, ואליה מכוון הביטוי המקראי ”מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” (ישעיהו ו). אכן, בעולם הארצי, עולם הטבע – דומם, צומח וחי – אין בחירה חופשית, ונוכחות הבורא אמנם ממלאה שם כל פינה. תפישת הצמצום גורסת שאלוהים לא נוכח באותה המידה בכל הבריאה – אלוהים צמצם את עצמו בתודעת בני-האדם כדי לאפשר לנו שם מרחב של בחירה חופשית, מרחב בו אלוהים לא שולט. מרחב הבחירה החופשית אינו מרחב ארצי אלא מרחב הקיים במימדים הרוחניים הבלעדיים לאדם. אז אין כאן סתירה.
כדברי משה בהיפרדו מבני-ישראל "נָתַתִּי לְפָנֶיךָ .. אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ" (דברים ל): הארץ היא מרחב החיים הטבעיים שלנו, השמיים הם מרחב החיים הרוחניים. במימדים הארציים אין בחירה חופשית. הבחירה החופשית מתקיימת במימדים הרוחניים.
כך אפשר גם להבין את האמירה התלמודית "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (בבלי ברכות לג): הנוכחות האלוהית שולטת בכל ומנחה את העולם, למעט במרחב הבחירה החופשית. העקרונות הקוסמיים לפיהם מתנהלת הבריאה (המושרים (מלשון 'השראה') מתוך המהות האלוהית) פועלים גם במרחב הבחירה החופשית, אך שם הבחירה באופן היישום והשימוש בהם נתונה בידי האדם. כי רק מתוך מרחב הבחירה החופשית אפשר להתחבר לאלוהים במודע ובמכוון.
מרחב הבחירה החופשית
נתחיל בסיפור אמיתי: אדם צעיר, כבן 25, חווה לראשונה בחייו את מרחב הבחירה החופשית. צפה אז ועולה בו ההבנה, ההכרה, שהוא-הוא האחראי לחייו, במלואם ובכוליותם. אמנם, הרבה פעמים לפני כן נטל וגילה אחריות בכל מיני נסיבות, אך אלה היו תמיד גילויים של אחריות נקודתית, מוכוונת מצב. כעת, לראשונה, הבין שיש לו אחריות לחייו כמיכלול. עלתה בו השאלה: "מה זה אומר?" "איך נכון לי לחיות את חיי, לנהל אותם?" דבר בחייו עד כה לא הכין אותו לשאלות אלה. כך הוא יצא למסע של חיפוש מענה, שהפך למסע של לימוד והתפתחות רוחנית.
האיש הצעיר הזה הייתי אני. המסע נמשך עד היום, וברשימה זו אני מבקש לחלוק ולשתף בפירותיו.
האיש הצעיר הזה הייתי אני. המסע נמשך עד היום, וברשימה זו אני מבקש לחלוק ולשתף בפירותיו. הבחירה החופשית היא חלק בלתי-נפרד במהות האלוהית: כשאלוהים מצהיר "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג') – ניתן להבין זאת כאומר "אינני מתחייב להופיע באופן שבו אתם כבר מכירים אותי, אלא להיפך – יש לי החופש לבחור איך תופיע נוכחותי". התחייבות לאופן הופעה מסוים היא כובלת, ודווקא העדר ההתחייבות לאופן ההופעה הוא היוצר את החופש להופעה עפ"י הצורך. "אהיה" הוא בלשון עתיד, ובכך מבטא את חופש הבחירה, את יכולת ההתחדשות, את ההזדמנויות החדשות העשויות להיפתח בכל יום מחדש.
בבריאת האדם "בצלם אלוהים", אלוהים נותן לאדם ממידת החופש שיש לו עצמו. הבחירה החופשית משמעותה שהעתיד פתוח, לפחות במידה מסוימת. כך, צמצום הנוכחות האלוהית יצר מרחב תודעתי פנימי של בחירה חופשית שאלוהים לא שולט בו, מתוך הכוונה להזמין את האדם להיות שותף פעיל בבריאה ויצירה. איך נדע שאמנם יש לנו בחירה חופשית? משום שאיש אינו יכול להכריח אותנו או לגרום לנו להביא לידי ביטוי בחיים שלנו איכויות כמו אחריות, הכרת תודה, זקיפות קומה, למידה, אמון, ענווה וצניעות, סבלנות וסובלנות, רגישות, חמלה, הקשבה, אהבה, אכפתיות ותשומת לב, כבוד והוקרה, נדיבות, הומור, כנות ויושר, חסד, הבנה, אומץ ותעוזה, בקשת שלום, שלווה פנימית, סקרנות, תמיכה ועידוד, וכיו"ב. אנו יכולים לפעול ולהביאן לידי ביטוי בחיינו רק מתוך בחירה וכוונה מודעת, כל איש ואישה בדרך הייחודית להם ולנסיבות חייהם. כל ביטוי כזה הוא פעולת יצירה התורמת להתחדשות הבריאה, ובאמצעותו האדם שותף פעיל בבריאה.
יחד עם תחושת החופש, כדי ליצור צריכים בני-האדם להרגיש מאותגרים; ואכן, בכל מצב מציבים החיים בפנינו אתגר, שזו האחריות שלנו למצוא לו את המענה הנכון והמתאים ביותר. האתגר הגדול ביותר, המסכם את כל האתגרים, הוא בשאלה "איך נכון לי לפעול, לנהוג?" החיים מאתגרים אותנו, ועלינו להשיב לאתגרים אלה.
מרחב הבחירה החופשית אינו בלתי-מוגבל. כולנו חיים בתוך מסגרות – גופניות, נפשיות, חברתיות – המציבות לנו תנאים ודרישות ומאתגרות אותנו; והאתגר הוא, כאשר אנו חשים במגבלות שתנאים אלה מציבים לנו, הבחירה בידינו אם להשלים עם מגבלות אלה ולהיכנע להן, או להיאבק כדי להביא משהו יותר טוב, יותר איכותי, לחיים שלנו.
האתגרים מוּבְנִים בתוך המוּגְבּלוּת של מרחב הבחירה החופשית. אם מרחב הבחירה החופשית היה בלתי-מוגבל, כי אז לא היינו פוגשים שום אתגר.
כמו שויקטור פראנקל כתב, האדם צריך לשאול את עצמו "מה החיים – אלוהים, הבריאה – מבקשים ממני?" ובהרחבה – לשאול "מה משימתי בחיים?" "לשם מה הגעתי לכאן, לארץ?" מה אני אמור/ה לעשות כאן?" ואנו חייבים להשיב, כמענה על האתגרים שחיינו מציבים לפנינו, במעשים ופעולות בהתנהלות שלנו. תשובות פעילות, כי רק באמצעות מעשים אפשר לענות באמת על אתגרי החיים.
איך נדע מה החיים מבקשים מאיתנו? אף אחד לא יכול לענות על כך – מלבדנו. כל אחד ואחת מאיתנו יחיד/ה ומיוחד/ת, והתשובות והמענים הם ייחודיים לנו. אבל ניתן להציע מסגרת משותפת.
ידיעת הנכון, הראוי, וכד' היא חלק מהמהות האלוהית. אנו חסרים ידיעות אלה, ולכן הבקשה למצוא מענה לאתגרים היא תמיד בדרך של התמודדות מרובת התנסויות, שתמיד יש עימן ניסוי וטעיה/תעיה/תהיה. הבקשה להשגת מענה ראוי ויאות לאתגרים שבחיינו היא שאיפה, גם אם שלא במודע, להתחבר למהות האלוהית.
לכל אדם, כְּנברא ב"צלם אלוהים", הזכות לחוות קשר ישיר עם המהות האלוהית, עם מהות הבריאה, קשר המתקיים מתוך ובתוך חוויה פנימית. דרך הקשר הזה אנו מבקשים עזרה, ייעוץ, ודרכו גם מגיע מענה באמצעות האינטואיציה, הקול הפנימי. אך זו הצעה, המלצה בלבד – הבחירה בידנו אם לפעול על פיה או שלא. זו מהות הבחירה החופשית. גם את האינטואיציה עלינו לבחון, בדרך של ניסוי וטעיה/תעיה/תהיה, עד כמה ואיך ביכולתנו לסמוך עליה. בסופו של דבר, כל עוד נשימה באפנו לא נוכל לדעת אם לא יכולנו לפעול יותר נכון, יותר טוב, כי האתגרים ימשיכו להתקיים. אך בכל מקרה הערך המוסף של ההתמודדויות שלנו הוא שאנו מתעשרים כאשר אנו מביאים איכויות לתוך חיינו, וכל זה קורה בתוך מרחב הבחירה החופשית.
הבחירה בחיים
התורה פותחת בהענקת זכות הבחירה החופשית לאדם, ומסיימת במתן המשמעות העמוקה לבחירה:
רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע .. אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים ל)
כדי לבחור בחיים צריך לדעת את ההבחנות בין "חיים" ל"מוות" – בין "טוב" ל"רע", בין "כך נכון לנהוג" ל"לא-נכון". הידיעה המוחלטת והכרת ההבחנות בין "טוב" ל"רע", "כך נכון" ל"לא-נכון", היא חלק מהמהות האלוהית, אך הנוכחות האלוהית המרומזת במרחב הבחירה החופשית מאפשרת רק ידיעה והכרה בדבר עצם קיומם של "טוב" ו"רע", "נכון" ו"לא-נכון". הבקשה במהלך חיינו ללמוד ולדעת איך נכון לנו לנהוג, משמעותם ומקומם של "טוב" ו"רע", היא גם ניסיון להתחבר (גם אם לא בצורה מודעת, בדרך כלל) למהות האלוהית.
אנו מגיעים לעולם הארצי ללא ידיעת ה"נכון", ללא קריטריונים להבחנה בין "טוב" ל"רע". אם יינתנו לבני-האדם קריטריונים כאלה יימנע מאיתנו החופש ההכרחי לבריאה ויצירה. בסיפור הבריאה המקראי זהו ענין "עץ החיים": ידיעת והכרת ההבחנות בין "טוב" ל"רע" היא חלק מהנוכחות האלוהית. אכילת פרי "עץ החיים" היתה מאפשרת לבני-האדם ידיעה מראש של הבחנות אלה. כך יהיה ברשותם הידע המוחלט, המלא, האינסופי, ולא יהיה לפניהם שום אתגר לבריאה ויצירה. לפיכך לא התאפשר להם לאכול מפרי "עץ החיים".
את מרחב חופש הבחירה – המרחב התודעתי שאלוהים לא שולט בו, ובו נתון לנו החופש לבחור איך לפעול – קיבלנו כדי שנוכל ללמוד, מתוך התנסות מודעת, מה "טוב", הבחנות בין "טוב" ל"רע", וכך נוכל להכיר איך נכון לפעול כחלק מהבריאה. זו משמעות של "בצלם אלוהים" וסיפור "עץ הדעת טוב ורע" בסיפור הבריאה.
כדי ללמוד ולהתפתח, ללמוד להבחין בין "טוב" ל"רע", בין "נכון" ל"לא-נכון", צריך לעשות, להעז, לנסות ולהתנסות, להתמודד עם קשיים ואתגרים, ולהיות מוכנים לטעויות כי מטעויות לומדים. מטבעו של האדם, גם אם כוונתו לעשות ולהביא טוב לעולם, שאין הוא יכול להימנע מלשגות. כדברי התובנה המקראית
כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא (קהלת ז)
החטא מובן כפעולה שמבקשת לעשות טוב אך תוצאתה היא 'החטאה', 'פספוס', ואם אנו רוצים לבוא מתוך הטוב שבנו נשתדל ללמוד מהטעות ובמעשה הבא, ברגע הבא, לדייק יותר.
אימרה עממית אומרת "עֲשֵה! – אל תנסה לעשות אלא עֲשֵה כדי לנסות", ויש גם "מי שלא עושה לא טועה, ומי שלא טועה לא לומד", במובן המכוון לתהליך של למידה המתחיל בעשיה, כשברור שבמהלך ההתנסות האדם מוּעד גם לטעויות. אלה פניני חוכמה המכוונות אותנו לעשיה שהיא כולה ניסוי וטעיה/תעיה/תהיה. ללא ספק, הן מכוונות אותנו לקחת אחריות על מעשינו.
בקשת הטוב
מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהילים לד)
מזמור תהילים זה, שהפך גם לשיר מוכר וידוע, מציע מעין קריאת כיוון מתומצתת לבחירה בין "טוב" ל"רע" והעדפת ה"טוב".
ההבחנות בין "טוב" ל"רע", בין "נכון" ל"לא נכון", וכד' הן חלק מהמהות האלוהית. הבקשה להכיר אותן היא שאיפה, גם אם שלא במודע, להתחבר למהות האלוהית. לכל אדם, כנברא ב"צלם אלוהים", הזכות לחוות קשר ישיר עם המהות האלוהית, עם מהות הבריאה, קשר המתקיים מתוך ובתוך חוויה פנימית.
בקשת ה"טוב" מקרבת אותנו אל המהות האלוהית ומאפשרת לנו להתחבר אליה. ה"רע" מרחיק ומנתק אותנו מהמהות האלוהית.
הן את ה"טוב" והן את ה"רע" אנו מזמנים ומתחברים אליהם באמצעות מחשבותינו, ומביאים אותם לידי ביטוי במעשינו ובהתנהלותנו. בכולנו מרובות המחשבות השליליות, המובילות ל"רע", ובמידה רבה הן שולטות בנו – קל לחשוב מחשבות שליליות, וקשה לחשוב מחשבות חיוביות, בעיקר לאורך זמן. דפוסי חשיבה חיוביים מביאים אנרגיות חיוביות, בונות, מקדמות, מעשירות; דפוסי חשיבה שליליים מביאים אנרגיות שליליות, בולמות, פוגעניות, הרסניות.
עקרון בסיסי בטבע אומר שכל מה שמטפחים אותו גדל, ומה שמזניחים קמל ונובל. לכן אנו מבקשים להרבות ככל האפשר בדפוסי חשיבה חיוביים ולטפח אותם, ולהמעיט ככל האפשר את העיסוק בדפוסי חשיבה שליליים. לצמצם את המחשבות השליליות ולהעצים את החיוביות – לכך מכוון הכתוב "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים יז).
הצמצום בחיי האדם
הצמצום הוא הגבלה עצמית מודעת, ויתור על שליטה מתוך בחירה. בהיותנו ברואים "בצלם אלוהים" זה גם המסר עבורנו: מילדותו אדם מבקש להשיג שליטה על המעגל המירבי שחייו יכולים לתפוס – להרחיב, ככל שיכול, את תחום השליטה שלו. כל עוד הוא ילד שלב כזה של השגת שליטה הוא הכרחי, כחלק מתהליך ההתבגרות ובניית הבסיס לחיים בוגרים עצמאיים. אך בשלב מסוים עולה בו (לפחות צריכה לעלות) ההבנה כי הדרך להגדיל את המעגלים שלו אינה על-ידי השגת שליטה אלא ע"י איפשור והכלת השונה. האדם מגביל, מתוך בחירה ובצורה מודעת, את עצמו ואת תחומי השליטה ומידת השליטה שלו, בכדי לאפשר למעגלים חדשים, גם לחיים חדשים, להיבנות ולהתפתח. חיים חדשים אשר לא יכולים להתפתח אם האדם ממשיך לדרוש לעצמו שליטה מוחלטת בהם. כשם שהאם מצמצמת את עצמה כדי לאפשר לחיים חדשים לגדול בתוכה ואין לה אפשרות לשלוט בהתפתחות העובר – היא יכולה רק לסייע או לעכב – כך הדרך האפשרית לו לאדם ליהנות, להפיק תועלת, להתעשר, מן המעגלים אשר נפתחו ע"י הצמצום אינה בדרך של רכושנות אלא בדרך של שותפות.
הצמצום הוא גם מרכיב הכרחי בחינוך, בתמיכה בתהליך ההתפתחות האנושי: כשתינוק נולד זה נכון וטבעי שההורים יעטפו אותו במעטפת שהיא מחממת, מזינה, מגינה; מעטפת מלאה ומוחלטת. בשלב הזה התינוק זקוק להורים שיספקו לו הן את המזון הגופני, הדרוש להתפתחות של הגוף, והן מזון רוחני – מזון רגשי כחום, אהבה, הכלה, והן הדרכה ומתן כלים כשפה, דפוסי התנהגות, וכיו"ב. אך ככל שהילד מתבגר כך צריכים ההורים, באופן הדרגתי ומתון שמתאים להתפתחות הילד, לצמצם – בפירוש בצורה מודעת מבחינתם – את הנוכחות שלהם בחיי הילד כדי לאפשר לו להתפתח כאדם עצמאי. נכון שגם בעולם החי יש חינוך לעצמאות – אמא חתולה או לביאה, למשל, מלמדת את הגורים שלה לצוד, או העופות שדוחפים את הגוזלים המתבגרים שלהם אל מחוץ לקן כדי שאלה ילמדו לעוף בכוחות עצמם. אך בעולם האנושי מדובר בעצמאות מסוג אחר – עצמאות כאדם האחראי על חייו שלו. אם ההורים לא יצמצמו את הנוכחות שלהם כדי לאפשר לילד להתבגר, הילד לעולם לא ילמד להיות אחראי, לא לחייו שלו ולא לחיי אחרים.
כדוגמא, הלילה הראשון שילד יוצא עם התנועה למחנה עם שהיית לילה – ודאי שיש מבוגר אחראי, אך אלה לא ההורים, ותחושת האחריות לעצמו שבאה עם זה ..
יונתן זקס קישר בין יחס אלוהים לאדם, בהעניקו את זכות הבחירה החופשית, לחינוך הורי נכון:
להיות אב .. משמעו ללמד ילד לשאול, לאתגר, להתעמת, להתווכח .. ללמד ילד לצמוח באמצעות איתגור מתמיד של המציאות הקיימת .. רק בדרך של קריאת תיגר לומד ילד לקבל אחריות; רק באמצעות קבלת אחריות הוא מתפתח לכדי אדם מבוגר.
אלוהים .. אף פעם אינו מתערב כדי להגן עלינו מפני עצמנו. אנו נמעד וניפול, אבל זו הדרך היחידה של ילד ללמוד ללכת. אלוהים אינו מבקש מילדיו שלא לטעות .. מבקש מאתנו רק להכיר בשגיאותינו וללמוד מהן.
מדוע יש רוע בעולם?
אנשים שואלים: מדוע יש רוע בעולם? מדוע כל-כך הרבה אנשים שלא חטאו, ובפרט ילדים רכים, נפגעים מרוע? מדוע אין צדק בעולם? מדוע אלוהים מאפשר כל-כך הרבה רוע בעולם? מדוע אלוהים לא עושה שיהיה טוב בעולם? אם אלוהים ברא את העולם, הוא ודאי התכוון שבעולם יהיה טוב; אז איך יתכן שיש בעולם רוע? אולי זו הוכחה שאין אלוהים בעולם, או שהוא ברא את העולם אך כלל לא אכפת לו מה קורה בעולם?
אנחנו באים בתלונות לאלוהים על כך שרע לנו, רע בעולם, רע לעולם … תפישת הצמצום והבחירה החופשית מציגה מענה לשאלת הרוע.
רוע מתאפשר במרחב הבחירה החופשית, שאלוהים הסיג ממנו שליטה. תופעות שליליות, כמו: כעס, עוינות, שנאה, קנאה, אשמה, האשמה, ייאוש, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות, שליטה, וכיו"ב, אינן במקור חלק משפע הבריאה. אבל לאדם ניתן חופש הבחירה, ובתוך החופש הזה נוצרו גם תופעות אלה. כמו שזיהום האוויר נוצר באדישות והתעלמות מהטבע, כך תופעות אלה נוצרו באדישות והתעלמות מטבע הבריאה.
ההנחיה האלוהית מכוונת אל עשיית ה"טוב", ובמעשה "טוב" ו"נכון" האדם מבקש להביא נוכחות אלוהית אל מרחב הקיום הארצי. אך זכות הבחירה החופשית כוללת גם את האפשרויות של פעולה מבחירה בניגוד להנחיה אלוהית, שמשמעה "רע" במידה כזו או אחרת, או ויתור על זכות הבחירה האוטונומית, ומתן השליטה, במקום זאת, בידי כוחות חיצוניים.
כשם שאנו חווים קור וחושך בהעדר (או בצמצום של) אנרגיות של חום או של אור, או חווים חנק בהעדר אוויר לנשימה, כך, במובן מסוים, אנו חווים רוע כאשר יש שלילה של החיבור למהות האלוהית. החיבור למהות האלוהית אינו בהצהרות, אלא במעשים, פעולות, התנהלות בחיים. אפשר שאדם יכריז על עצמו שהוא אתאיסט, אבל פועל מתוך כוונה אמיתית להביא טוב לעולם, ולעומתו אדם המציג עצמו כמקיים את מצוות הדת אך בפועל מביא לעולם, לכאורה בשם אלוהים, רוע.
אלוהים ברא את העולם עם הטוב ועם הרע שבו. כמו אמא שאוהבת את ילדיה גם אם סרחו, אלוהים אינו יכול לפעול כנגד מה שהוא עצמו ברא. לכן אלוהים זקוק לבני-האדם על-מנת שהם יפעלו כנגד הרוע – ואנשים יכולים לפעול כנגד הרוע רק לאחר שהם פוגשים אותו, נפגעים ממנו, סובלים ממנו, ומחליטים בצורה מודעת לפעול נגדו ולבערו.
כאשר אנו מבקשים מאלוהים שיפעל כנגד הרוע זה משום שאנו מרגישים עצמנו חלשים, ואנו מאמינים שאלוהים יותר חזק ולכן הוא יכול מה שאנו (כך אנו חושבים) איננו יכולים. האמת היא שכאן אלוהים יותר חלש מאיתנו כי הוא אינו יכול לפעול נגד עצמו ולכן הוא זקוק לנו. אם אנו נפעל בעד הטוב ונגד הרוע נוכל לקבל מאלוהים כוחות שיעזרו לנו ויתמכו בנו ויחזקו אותנו.
ברגע שאלוהים נתן לאדם את חופש הבחירה הוא גם נתן לו את המקום לשגות ולטעות. אנחנו רואים מסביבנו עולם מלא טעויות, שלכולן ניתנה לגיטימציה. האם אלוהים טעה בזה שנתן לנו את חופש הבחירה? לא ולא, משום שחופש הבחירה, היכולת ללמוד ולהתפתח, הם לב המהות של הקיום האנושי שלנו.
(פורסם 28.1.26)