חירות וחופש
חירות וחופש
חופש
מהו חופש?
האסוציאציה הראשונה שעולה בי היא ש-"חופש" קשור ב-"חיפוש". חופש = משורש ח.פ.ש. ← חיפוש
מה חופש מאפשר, שהעדר חופש אינו מאפשר?
חופש מאפשר לחפש אפשרויות חדשות, לגלות אפשרויות חדשות.
המושג הוא "יציאה לחופש". כלומר, הדלת נפתחת, השער נפתח, ואז אפשרי המעבר ממקום סגור, מוגבל ומגביל, אל מרחב פתוח שמה שהוא מציע, כמו גם גבולותיו, אינם מוכרים.
אם נחשוב שאנו כבר מכירים מה שמעבר לשער, אז בעצם אין בכך יציאה לחופש – זה המשך המצב הכלוא, כי הכלא הוא במחשבותינו.
לכן החופש הוא יציאה למסע של גילוי, קודם כל גילוי עצמי.
האם החופש האולטימטיבי זה להיות ללא גבולות?
החופש הינו יציאה למרחב שהוא גדול מאתנו, המציע אפשרויות לחוות ולחקור התנסויות חדשות, אתגרים חדשים. בנקודות שונות במרחב הזה אנו רואים ניצב מולנו מעין תמרור האומר 'עצרו, שימו לב, התבוננו, היו ערים, היו מודעים!'. בשלב ראשון אנו חווים אותו כהתנגדות, כקושי, אך לאחר-מכן אנו יכולים לחוות זאת כאתגר המשתתף עמנו בהתנסות. נזכור שתמיד כדי לחולל שינוי דרושה התנגדות לפעול מולה ואיתה.
'חופש ללא גבולות' זה כמו להיות בחלל רֵיק – בריק לא נפגוש כלום, ולא משנה לאיזה כיוון ננוע לא נגיע לשום מקום.
חופש ושחרור
האם "חופש", "חירות", מושגים במובן הגופני, פיזי, בלבד?
"נצחון הרוח על החומר" – הגוף יכול להיות כלוא, מוגבל, נתון למשטר של דיכוי, אך את רוח האדם לא ניתן להגביל ע"י כוח חיצוני, אלא ע"י האדם עצמו בלבד.
ויקטור פראנקל ורבים אחרים באושוויץ, אנטולי שרנסקי ואסירי ציון בכלא הסובייטי, הרוגי המלכות בארץ-ישראל, ועוד רבים אחרים – הראו והוכיחו שכשהרוח מבקשת להיות חופשיה, שום 4 קירות, שום משטר דיכוי, גם לא המוות, לא יכולים להגביל את הרוח האנושית.
מצד שני, אדם יכול להיות חופשי בגופו, אך כלוא בתוך דפוסי חשיבה מקובעים ונוקשים (משל המערה).
ויקטור פראנקל סיפר [1] על הבודדים במחנה הריכוז שנקטו עמדה כנגד השעבוד, שרוחם לא נכנעה לשעבוד – האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם של אחרים, לפרוס להם מפת לחמם האחרונה. אמנם מעטים, אך די בהם להוכיח שאפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו..
סיפור העבד היווני – עבדות גשמית, אבל חירות רוחנית, מנטלית:
סיפור אמיתי, על עבד שחי באתונה העתיקה, שם היה מקובל שהוראה וחינוך היו מלאכות שנעשו בידי עבדים משכילים. העבד המסוים הזה מאוד בלט בכישוריו, עד שבעליו החליט לשחררו מעבדות כאות הוקרה ליכולותיו. לאחר השחרור שאלוהו, באופן די טבעי, "איך זה להרגיש משוחרר". תשובתו היתה שרק גופו היה בעבדות, אבל רוחו ומחשבתו היו תמיד חופשיות.
מצד שני, אדם יכול להיות חופשי בגופו, אך כלוא בתוך דפוסי חשיבה מקובעים ונוקשים.
לדוגמה, משל "המערה" הידוע של אפלטון, המביא את הסיפור על הרוב שבוחר בשעבוד מרצון: השלשלאות הכובלות אותם אינן אלא דפוסי החשיבה המקובעים ונוקשים שלהם עצמם שהם מסרבים להתמודד איתם ולוותר עליהם. היחיד בסיפור, יוצא הדופן בחבורה, מאפשר לעצמו להשתחרר מהשלשלאות האלה וכך הוא זוכה לצאת אל האור.
מעבדות לחירות
על יציאת מצרים נאמר – משעבוד לגאולה, מחושך לאור גדול. איזה שעבוד ואיזו גאולה? איזה חושך ואיזה אור?
במצרים השעבוד היה גופני, גשמי. המצרים לא שעבדו את הרוח של בני-ישראל. ולמרות זאת, רוחם היתה משועבדת. הם היו בשעבוד רוחני, מנטלי – מכאן התשוקה לחזור אל סיר הבשר, הבצלים והשומים; והתבוסתנות של רוב המרגלים.
רק בודדים היו חופשיים מהשעבוד הרוחני.
נדרש כוח עליון, חיצוני, להוצאה מהשעבוד – כנגד הנטיות וההרגלים של המשועבדים, שהתרגלו למצב של שעבוד.
היציאה משעבוד לא באה מתוך בחירה חופשית.
כבר נאמר ש"אפשר להוציא את בני-ישראל ממצרים, אבל אי-אפשר להוציא את מצרים מבני-ישראל" ⇐ אפשר להוציא בני-אדם משעבוד ע"י כוח חיצוני, אבל אי-אפשר להוציא מהם את המנטליות של השעבוד, אלא אם הם עצמם מבקשים זאת, ומביאים אל תוכם דפוסי חשיבה חדשים, חירותיים.
הוצאת בני-ישראל ממצרים היתה בבחינת הצעה ליציאה לשחרור רוחני, מנטלי, אבל הבחירה בכך וקבלת ההצעה כבר היתה תלויה בהם..
היציאה ממצרים לא היתה אל 'חופש ללא גבולות', אלא להיפך – אל מסגרת מאוד מוגדרת של התחייבויות, של קבלת עול של מחויבויות.
שיעבוד: להרגלים, למסורת, למנהגים, לשגרה, לפחדים; לתאוות, לרדיפת בצע, לשררה, לכוחניות, …
מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ ..
עבודה זרה = שיעבוד הניצוץ האלוהי שבאדם – זה המבטיח את יכולת האדם, אם רצונו בכך, להתקדם, להשתקם, להתפתח, להשתנות, לשפר את עצמו, את מצבו ואת חייו, כל עוד נשמה בו – לתהליכים אשר מטרתם זרה, אשר בהם האגו שולט, כמו רדיפת בצע ושררה ..
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַים ..
בכל דור, בכל מהלך חיים, יש לכל אדם ה'מִּצְרַים' שלו – השיעבודים אשר הוא משועבד להם, ואשר לרובם, לפחות, הוא אפילו אינו מודע כי הם חלק מעצמו (מִּצְרַים = מֵצַרִים). היציאה מהשעבוד קיימת לאדם כהצעה, כפוטנציאל; אך עצם היציאה בפועל תלויה באדם עצמו.
כדי להשתחרר משיעבוד צריך אדם להאמין שזה אפשרי, הוא צריך לראות את עצמו בעיני רוחו כשהוא חופשי, בעתיד ..
כדי להעריך את החירות, צריכים להיות מודעים קודם למצב של עבדות, של שעבוד.
זכויות ואחריות
האם חופש, הֱיוֺת חופשי, משמעו ש"מותר לי לעשות כל מה שאני רוצה!"?
או שקיימים גבולות, למשל באי-פגיעה באחר (לצעוק "שריפה", סתם, בלא סיבה אמיתית, באולם קולנוע מלא קהל; או, לרצוח אדם כי חסם לך את החניה) – היכן הם הגבולות?
התרבות האירופית-מערבית פיתחה מאוד, מאז המאה ה-18, את נושא "זכויות האדם" – מה "מגיע" לאדם עקב היותו אדם. האקזיסטנציאליזם במחצית השניה של המאה ה-20 מקדם מאוד את האינדיבידואליזם. אבל מה שנראה שמאוד חסר שם, ואשר היה צריך להשלים את ענין הזכויות, הוא ענין האחריות – מהי אחריותו של האדם היחיד בתוך החברה, כלפי כדה"א, כלפי הבריאה? אפילו, מהי אחריותו כלפי עצמו, משפחתו, קהילתו?
"זכויות האדם" הם כיום ענין לאמנות בינלאומיות, החלטות וועדות באו"מ, ויש סביבן המון רעש תקשורתי. אולם סביב ענין האחריות – דממה דקה.
האם אחריות כזו היא ענין להחלטה אינדיבידואלית?
האם "אחריות" כזו עומדת בסתירה לחופש, לחירות?
אחרת, האם חופש משמעו אנרכיה?
האם אפשר לחנך לחירות?
אם כן, איך אפשר לעשות את זה?
נקודת המוצא היא שהרצון, השאיפה לחירות הם מובנים ומולדים באדם. לא ניתן להמציא אותם. אבל כן ניתן לדכא אותם. לכן מטרת החינוך כאן היא לתמוך, לעודד, לקיים ולשמר את השאיפה לחירות.
אפשר לעזור, לסייע, לאדם לגלות בתוכו את השאיפה לחירות ולחזק אותה.
מוכרת התובנה האומרת "אתה הוא המעצב של דמות עצמך", או "אתה המחבר של סיפור חייך". באנגלית היא מנוסחת כ- "you are the author of your own portrait". אמנם המשמעות המקובלת של author היא סופר או מחבר, אבל במשמעות נוספת זהו "בעל הסמכות" (סמכות – authority), ואז משמעותה של תובנה זו היא גם כ"אתה הוא הסמכות על חייך שלך", בעל הסמכות להוציא אל האור את עולמך הפנימי. [1]
כיוון ש-authority היא במשמעות של רָשות, זה מעלה בדעת את המשפט "הכול צפוי והרשות נתונה", מוכר וידוע, הנוגע לשאלת הבחירה החופשית. אפשר גם לקרוא את ה'ר' בשווא – רְשות, במובן של 'היתר' (permission) – ואז זה במשמעות המוכרת של 'מותר לבחור'.
זה כמובן חוזר ומחבר אותנו לנושא החירות, כי בחירה אמיתית אדם יכול לעשות רק מתוך תחושה של חירות. גם אם מבחינה גופנית, גשמית, אנחנו מוגבלים, איש מלבדנו אינו יכול להגביל את עולמנו הפנימי, כפי שכבר צוין לעיל.
.. להציע התנסויות של בחירה. להבליט ולהדגיש את המרכיב של הבחירה בהתנסויות השונות, בפרט כאשר מדובר במענה להתנסויות שלא תוכננו או נצפו מראש, התנסויות שתנאיהן הוכתבו ע"י גורמים חיצוניים (אחריות = היכולת לתת מענה – response ability).
מתוך נסיוני כמרצה, עקרון שתמיד שימש נר לרגלי בהוראה מבוטא במשפט העממי "אפשר להביא את הסוס למים, אי-אפשר להכריח אותו לשתות". תפקידו של צוות ההוראה הוא להציע את הלמידה, אבל האחריות על הלמידה היא אך-ורק על הלומד – צוות ההוראה יכול רק לעזור ולסייע.
מתן דוגמה אישית הוא כמובן חלק בלתי-נפרד של החינוך. אנו לומדים קודם-כל מחיקוי של מה שמהדהד בנו.
אין כאן כוונה ל'חינוך ללא גבולות', במשמעות של, למשל, 'לתת לילד לעשות מה שהוא רוצה כדי שילמד חופש'. בהחלט יש להציב גבולות טבעיים, אנושיים, אך אין להציב גבולות שרירותיים שכל מטרתם 'להראות מי הבוס, מי השולט כאן'.
מהם גבולות טבעיים, אנושיים כאלה?
חירות – הגיגים
אחריות = א + חירות = היכולת לתת מענה
חירות = חי + רות [באנגלית ruth ← חמלה (ההיפך מ- ruthless = אכזר, חסר-רחמים)]
בעברית רות ↔ תור ← קול התור נשמע בארצנו – מסימני האביב, זמן פריחה, זמן חירות
החירות לאין־סוף, שהיא כר הפעולה הנתון מראש ליוצר עד שימצא את הנוסח האחד שיהיה לרצונו, היא לו זכות בלעדית. עצם מעשה היצירה הוא הולדה בתוך חירות, והחירות היא קרקע הולדתה וצמיחתה. [2]