משא הנשמה

משא הנשמה

נשמה אנושית מגיעה לכדור-הארץ. מדוע? לַמַה ← לְמַה ← לאיזו מטרה?
מטרה ← במובן כפול: מהי מטרת הבריאה בכך? מה מטרת הנשמה האנושית בכך?
האם יש מטרה לקיום האנושי, מעבר להישרדות המין וההתרבות הביולוגית?

אכן זו אמונה בסיסית, עקרון יסודי בתפיסת החיים שלי – שאמנם יש מטרה לקיום האנושי, מטרה שהיא מעבר להישרדות הביולוגית. אנחנו, בני-האדם, הננו ישויות חוץ-ארציות, שבאים לכדה"א ומקבלים גוף כדי ללמוד ולהתפתח מבחינה רוחנית. הלמידה מתאפשרת כאשר אנו יכולים לראות את המהמורות וקשיי החיים כמנוף להתנסות ולמידה, כך שבסיום תקופת החיים נוכל לשאת עמנו את פירות הלמידה.

המסע האנושי בכדה"א – מתחילתו ועד סופו – כרוך בהתנסויותיה של הנשמה בתוך הגוף.
נשמה אנושית מגיעה לכדור-הארץ 
תפיסת היסוד היא שהנשמות האנושיות הינן ישויות עצמאיות, לא גשמיות, שאינן אנדמיות לכדור-הארץ. הכמיהה, הערגה, הרצון לחזור לגן-העדן, לעזוב את שרשרת הסמסרה ולהגיע לנירוונה, ואפילו השאיפה להגיע למרחבי החלל, מעידים כאלפי עדויות לכך שביתו של האדם אינו על-פני כדור-הארץ אלא הרחק מכאן. אנו אורחים בכדור-הארץ, הבאים לכאן לפרק זמן מסוים, סופי, מוגבל. כשפרק זמן זה, הקרוי "חיים על-פני כדור-הארץ" מסתיים, אנו חוזרים הביתה, למקומנו הטבעי. עדויות רבות של מוות קליני, חווית "כמעט מוות" (near death experience), יחד עם עדויות שהתקבלו ברגרסיה בהיפנוזה מעידות על כך.
הנשמה היא הישות האנרגטית המנחה, מדריכה את הנפש, כאשר הנפש היא הישות האנרגטית האחראית לתיפקוד של הגוף. הנפש היא ארצית, נולדת עם הגוף וגם נעלמת כשהוא מפסיק לתפקד, בעוד הנשמה היא הישות החוץ-ארצית, מצטרפת לגוף לפני הלידה ועוזבת אותו אחר המוות. במהלך החיים הנשמה אחראית להתנהלות של האדם, אחראית לבחירות שלו, בעוד הרוח היא הישות האנרגטית הנותנת השראה לנשמה.
החוויה האנושית על-פני כדור-הארץ אינה פשוטה. כרוכים בה הרבה סבל, כאב, התמודדויות, מאבקים, מלחמות. סיטואציה כמו "ותשקוט הארץ 40 שנה" היא מאוד נדירה, אם קיימת בכלל. אז בשביל מה להגיע לפה בכלל? מה יוצא לנו, מה יוצא לבריאה, מזה?
התנסויות אלה של הנשמה חיוניות להתפתחות האדם, להתפתחות הנשמה, והראיה לכך היא, שאם לא היה בהן צורך חיוני הנשמה האנושית היתה עושה את דרכה ביקום בלא לעבור דרך שלב זה, כלומר – היתה נשארת כנשמה בלבד, ללא הגוף.
מה ייחודי בחוויה הארצית? אנחנו מגיעים לכדור-הארץ ומקבלים גוף בהתהוות, שהוא כאן לבושה של הנשמה. בין הנשמה (שאינה חומרית) לבין הגוף החומרי יש דיכוטומיה, יש מתח מתמיד, בהיותם שונים מהותית. כאן אנחנו עוברים שלבים של למידה, התמודדויות ומאבקים. הלמידה, ההתמודדות, המאבקים, הם פועל יוצא של נשמה המוצאת את עצמה בתוך גוף חומרי.
התנסויות אלה של הנשמה כרוכות בהרבה סבל, הרבה כאב, והרבה פעמים נשאלה השאלה "מדוע נחוצים הכאב והסבל?" מדוע נראה ש"צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?" הכאב והסבל שבעקבותיו מעוגנים בגוף. מירב תשומת הלב שלנו מעוגנת בגוף. כמעט בכל התרבויות בעולם, בכל האתרים והיבשות, מבקשים דרכים להימנע מהסבל ולהתגבר עליו. רוב האנשים מזהים את עצמם עם הגוף שלהם ולא מתירים/מותירים מקום לקיום הרוחני שלהם.
אולם, עלינו להסיט את מיקוד תשומת הלב מהכאב והסבל אל ההתמודדות הרוחנית, משום שהתנסויות אלה של הנשמה מאתגרות אותנו. הן דורשות מאתנו לנקוט עמדה, לבחור צד; מחייבות אותנו להתמודד עמן, כי ההתמודדות הרוחנית איננה במטרה למנוע את הסבל, אלא – מבחינתו של האדם – במטרה להעשיר את הנשמה. משום שכחלק מההתמודדות, האדם מבקש ומזמין לעצמו איכויות, מהויות, מן הבריאה; ומההתמודדות אנו מפיקים אוצרות נשמה, אוצרות רוח, כמו כורים המפיקים אוצרות טבע ממעמקי האדמה.
אוצרות הנשמה, אוצרות הרוח, הן מהויות (essences) ואיכויות כמו דאגה care, אהבה, חמלה, סבלנות, סובלנות, ענווה, כבוד, הוקרה, .. מהויות ואיכויות אלה הן המזון לנשמה.
האדם הוא נשמה בתוך גוף ארצי
האדם איננו הגוף, אלא להיפך – האדם הוא נשמה המתקיימת בתוך גוף. הנשמה איננה ממקור ארצי, הגוף הוא ארצי. הגוף נוצר בדרך של התרבות ביולוגית-ארצית והנשמה נכנסת לתוכו במהלך היווצרותו ברחם. למה הנשמה נכנסת אל הגוף? למה הסימביוזה הזו? מה זה נותן לנשמה שהיא נכנסת אל תוך הגוף?
האם האדם נולד מן הקוף? גופו של האדם עשוי להיות אבולוציה של גופים קופיים, אך אין שום עדות וסימוכין לכך שנשמתו של האדם באה מן הקוף. להיפך – ברמת הנשמה המרחק בין קופים לבני-אדם הוא כה גדול. בהחלט יתכן שאי-שם בעבר נתגלה שגופם של קופים הוא הכי מתאים לשכן בו, עם התאמות מתאימות, נשמות אנושיות. קרוב לודאי שאם כך הוא הדבר אז בהתחלה התפקוד של הנשמות האנושיות בתוך גופים קופיים היה מאוד קשה ומאוד מוגבל, והגופים הקופיים היו צריכים לעבור אבולוציה כדי להתאים לנשמות האנושיות ולאפשר להן לבוא יותר לידי ביטוי. אולי זה התהליך אשר התרחש במאות-אלפי או מיליוני השנים האחרונות, דהיינו, אבולוציה של הגוף הקופי על-מנת לאפשר לנשמה יותר ויותר ביטוי אנושי, ואולי אנו נמצאים כעת על סיפה של תקופה שבה סוף-סוף יוכל קיומה של הנשמה לפרוץ החוצה בצורה מודעת ולכוון בצורה מודעת את הקיום האנושי.
דוגמאות אפשריות לאבולוציה של הגוף הקופי על-מנת לאפשר ביטוי לנשמה האנושית הן בהזדקפות והתפתחות האגודל.
מה היה קורה אם נשמה לא היתה נכנסת אל הגוף? האם גוף ארצי היה יכול להתקיים ללא נשמה אנושית בתוכו? בעלי-חיים הרי מתקיימים ללא נשמה אנושית, וברמת הקיום שלהם הם עושים את זה טוב מאוד. אולם ייתכן שהגוף האנושי כבר התאים עצמו במידה כזו להכלה של נשמה אנושית, שהוא חייב שנשמה אנושית תכנס לתוכו כדי שיוכל לתפקד.
החיים הארציים אינם קלים, בלשון המעטה, עבור הנשמה. הם כרוכים, בדרך-כלל, בהרבה כאב וסבל. ובכל זאת, נשמות באות לכדור הארץ כדי לעבור את החוויה הזו. עבור הנשמה, החוויה הארצית היא חוויה לימודית, התנסות המאפשרת למידה והתפתחות מתוך התמודדות. משום שהנשמה איננה אנדמית בכדה"א היא איננה מרגישה בהרמוניה עם הסביבה בה היא מוצאת את עצמה, והדיסוננס הזה הוא המחייב את ההתמודדות. אולם – החיים על פני כדה"א נותנים לאדם – לנשמה – מימד מיוחד של התנסות אשר אין כמוהו במקום אחר ביקום. דווקא הקשיים הנחווים במהלך החיים הארציים הם המנוף להתמודדות וללמידה הבאה בעקבותיה.
החיים הארציים אינם קלים, בלשון המעטה, עבור הנשמה. הם כרוכים, בדרך-כלל, בהרבה כאב וסבל. ובכל זאת, נשמות באות לכדור הארץ כדי לעבור את החוויה הזו. עבור הנשמה, החוויה הארצית היא חוויה לימודית, התנסות המאיננו זוכרים את החיים מחוץ לתקופת החיים הארצית הנוכחית, כדי שנהיה ממוקדים בהתמודדות בהתנסויות הארציות העכשוויות. אם היינו זוכרים את החיים מחוץ לתקופת החיים הארצית הנוכחית זה עשוי היה לגרום לנו להיות באפס מעשה ולהמתין לסיום חיינו, תוך התחמקות מכל התנסות והתמודדות. אבל בעצם, האין זה מה שקורה להרבה מאוד אנשים?
תחושת ה"אין-ברירה" היא המובילה אותנו הרבה מאוד פעמים להתמודדות, על-אף הכאב והסבל הכרוכים בכך.
בין שמיים וארץ
אחד המשפטים ששמעתי לא פעם בלימודי האימן היה "one foot in heaven, one foot in hell", כלומר, "עם רגל אחת בגן-עדן ורגל אחת בגיהנום", או "עם רגל אחת בשמיים ורגל אחת בארץ". משה, בנאום הפרידה שלו מבני-ישראל אומר, בין השאר,
רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע .. אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים ל)
השמיים, גן-עדן, מייצגים את החיים, את הטוב, את הברכה; הארץ, הגיהנום, מייצגים את המוות, הרע, הקללה. במציאות השמיימית הכול ברור; במציאות הארצית, הגשמית, כל-כך לא ברור. שניהם יחד יוצרים את המהות של הקיום האנושי בכדור-הארץ. חשוב להדגיש שאין כאן כוונה לשלילה של הקיום הארצי, כמו שאפשר למצוא בתרבויות מסוימות, אלא להיפך – צמיחה רוחנית אל-על מתוך הקיום הארצי, הגשמי.
בסה"כ, הפער בין מהות הנשמה, מצד אחד, והקיום בתוך גוף גשמי, מצד שני, יוצר מתח מתמשך שאנו חיים בו, חווים אותו, ונדרשים למצוא את מקומנו ואת דרכנו בתוכו. אנחנו חיים בתוך דיכוטומיה מתמדת, מעין מציאות של 'שפגאט' בין שמיים וארץ ..
ההתמודדות של הגוף הארצי, כמו כל החיים האורגניים על-פני כדה"א, היא ברמה ההישרדותית. ההתמודדות של הנשמה, לעומת זאת, היא ברמה שאנשים קוראים לה באופן כוללני "מוסר" או "רוחניות". זו הרמה שעוסקת באופן ההתנהלות של הנשמה, או כמו שאנשים רואים זאת, אופן ההתנהלות של האדם. במלים אחרות, ההתמודדות של הנשמה איננה במישור של "איך לרוץ מהר כדי להשיג את האוכל שלי", או "איך לרוץ מהר שלא יטרפו אותי", או "איך למצוא שותף/פה לרביה", אלא בביטוי של ערכים, במישור של "האם אני פועל נכון", חיפוש אחר צדק, תהייה על "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". מושג הצדק, הקיים רק בתודעה האנושית, הוא בפירוש לא מושג ארצי.
הגוף כן אמור להרגיש את עצמו בהרמוניה עם הסביבה הארצית, וזה בא לידי ביטוי בתפקוד של החושים והמערכות השונות של הגוף: נשימה, אכילה, שתיה, ראיה, שמיעה, הרחה, מישוש, וכיו"ב. הגוף איננו מחפש צדק, הוא אינו שואל "מדוע דרך רשעים צלחה?"; הגוף מחפש לקיים את עצמו בצורה המיטבית, כי זו המשימה שהוגדרה לו, כמו כל החיים הארציים האחרים – הישרדות והתרבות עם כל הכלים אשר כדה"א נותן לנו.
את הגוף קיבלנו על-מנת להתנסות בו, ללמוד מהחיים בתוכו. לא קיבלנו את הגוף על-מנת להלחם בו. הגוף הוא הישות הארצית הקרובה אלינו ביותר במהלך חיינו כאן, הוא העזר שכנגדנו, ועלינו לכבד ולהוקיר אותו בתוך שכזה, יחד עם כל כדה"א; אפילו שברגע שהאדם מת ונשמתו יוצאת הגוף הוא חסר אונים לחלוטין ללא כל יכולת לתפקד, נרקב ומתפרק לרכיביו החוזרים ומתמחזרים באדמה.
יחסית למשך החיים של הגוף, ניתן לומר שהנשמה היא כמעט נצחית.
כאב
האם יש כאב כעולם הנשמות? האם הנשמה חשה כאב? במילים אחרות, האם קיימת תחושת כאב גם כשהנשמה איננה בקיום הארצי, גשמי, גופני?
אם התשובה שלילית, זה מצביע על כך שזו הנפש שחשה כאב, שתחושת הכאב שייכת לקיום הארצי, גשמי, גופני.
למשל, לגבי כאב גופני נראה לי שזה ברור – הוא קיים בקיום הארצי, כי בקיום החוץ-ארצי אין גוף ..
אבל מה לגבי כאב רגשי? האם יש כאבים רגשיים ששייכים לקיום הנשמתי, או שכאבים רגשיים שייכים לקיום הארצי? כשאנחנו רוצים שיאהבו אותנו, שיתנו לנו תשומת-לב, שיתיחסו אלינו, זה נראה לי שייך לקיום הארצי. תחושת הכאב היא אז בנפש. או לא רק?
תחרותיות
תחרותיות היא מרכיב מרכזי במנגנון ההישרדות של הברירה הטבעית, ומתוך כך היא ללא ספק מאפיין של העולם הארצי, הגשמי.
האם יש תחרותיות בעולם הנשמות?
תחרותיות מבוססת על השוואה, לקבוע מי יותר 'טוב'. מהו הסולם להשוואה? האם זהו סולם חיצוני או פנימי?
שיטת פוירשטיין מבקשת להעריך את האדם על-פי סולם פנימי, לא חיצוני – לא סולם אחיד לכולם, אלא סולם התלוי באדם עצמו.
האם הסולם הפנימי הוא נשמתי, והסולם החיצוני הוא ארצי, גשמי?
גם במילה 'תחרותיות' יש 'חירות'. באיזה מובן?
חירות
בסה"כ, זה גם מצביע על כך שנושא זכויות האדם, שניתן לסכמו בכך שגוברת ומתרחבת ההכרה בזכותו של האדם לחיות חיים מתוך חירות, צריך להכיל גם את חירות הנשמה. הנשמה, מצידה, זקוקה לחירות כדי להתפתח – נשמה אינה יכולה להתפתח בתנאים שאין בהם חירות.
אדם אינו יכול לבחור אלא מתוך חירות (בחירה חופשית).
(עודכן 23.8.2022)