הסמכות הפנימית
הסמכות הפנימית
מרגע שעמדתי על דעתי כאדם צעיר, בוגר ועצמאי, ביקשתי לחיות את חיי בדרך הנכונה לי.
מהי הסמכות המנחה, המדריכה, אותנו בחיינו?
במשך דורות כמעט כל בני-האדם כפופים, למעשה מכפיפים את חייהם הרוחניים, את רוחניותם – מערכות ערכים, קודים מוסריים – לסמכות חיצונית – משפחה, חברה, קהילה, תקשורת, כהני דת ואידיאולוגיות למיניהן, וכיו"ב; מאפשרים לסמכויות חיצוניות להכתיב ולהנחיל לנו את התפישות שלהן – קודים חברתיים, נורמות ומוסכמות חברתיות, וכד' – לגבי האופן בו עלינו לחיות ולנהל את חיינו.
בשלב הראשון של חיינו – מינקות לבגרות – אנו גדלים תוך כפיפות לסמכות חיצונית, אך בהגיענו לבגרות הבחירה בידנו.
האלטרנטיבה היא לקום ולבקש את הסמכות הפנימית, האוטנטית, האמיתית, הנכונה לנו, בתוכנו ומתוכנו.
לפיכך עולות השאלות: "איך בונים סמכות פנימית?" "מהי הסמכות הפנימית שלי?"
אפשר כמובן להבין שאלות אלה בהרבה דרכים. אני מבקש לשתף אתכם באופן שזה עולה אצלי.
איך בונים סמכות פנימית?
ניתן לומר, ע"י הבחירות המודעות שאנו עושים לגבי האופן בו אנו מנהלים את חיינו – כשאנו מבקשים לבנות את חיינו, להזמין את האיכויות שאנו מבקשים שימלאו את חיינו, זה צריך להיות מתוך בחירה מודעת (לכל מי שהשימוש בפועל "צריך" מעורר הסתייגויות – האם ניתן לבנות את חיינו שלא מתוך בחירה מודעת?).
הבחירות המודעות שאנו עושים לגבי תזונתנו הרוחנית: אחד התרגילים בעבודה פנימית הוא "מה אני מבקש/לא מבקש בחיי" – לקחת דף נייר, לחלק אותו לאורכו לשני טורים, האחד בכותרת "מה אני מבקש לחיי" והשני "מה איני רוצה בחיי", ולכתוב בהם איכויות ומהויות מתאימות. כמו במשל האינדיאני על שני הזאבים בתוכנו – את מי מהם אנו בוחרים להאכיל, ובמילים אחרות, איזה סוג מזון רוחני אנו בוחרים להביא אל תוך עצמנו:
הנאה, שלום, אהבת כל ברואי האלוהים (כולל עצמנו!), אמת, תקווה, החלטיות, אחריות, אהבת היופי, התלהבות, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמונה, שימחה וצחוק, הודיה, שלווה פנימית וחדוות הקיום ..
או
כעס, עוינות, שנאה, קנאה, פחד, צער, חרטה, אשמה, האשמה, ייאוש, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, עלבון, נחיתות, שקרים, שליטה ..
זה תהליך שאינו פועל ברגע, אלא בצורה הדרגתית, בשינויים קלים שבתחילה אפילו אינם מוחשיים עד אשר אנו רואים, וזה יכול להיות לפתע פתאום, את השפעתם וביטויים בתוכנו.
ויקטור פראנקל [1] הביא את התובנה ש"במקום לשאול מה אני מבקש/ת מהחיים – לשאול מה החיים שלי מבקשים ממני".
בפועל, רובנו, אם לא כולנו, עדיין במעמד או מצב בו אנו צריכים לבקש מהחיים שלנו סיפוק של צרכים שלנו, וזה כנראה לא יסתיים. כלומר, יש חלקים במיכלול האנושי שלנו, שניתן לומר שהם לא בוגרים או בשלים דיים, אשר עבורם אנחנו צריכים לשאול מה אנו מבקשים מהחיים שלנו. עם זאת, פראנקל מעמיד מולנו מעין מראה ההופכת את כיוון השאלה – מה החיים שלי מבקשים ממני ← ולפיכך, כפועל יוצא, לקחת אחריות על החיים שלי, להיות זמין/ה לכל אשר החיים יבקשו ממני.
זה מזכיר כמובן את המשפט המפורסם שאמר הנשיא האמריקאי ג'ון קנדי בנאום ההכתרה שלו, "אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען מדינתך"; אלא שבמקום המדינה שהיא סמכות חיצונית כאן הסמכות היא בפירוש הפנימית – החיים שלנו.
בספרו על חוויותיו באושוויץ, מציין פראנקל במיוחד את אותם אנשים, בודדים אמנם, אשר למרות ויחד עם התופת בה כולם חיו מצאו בתוכם כוחות לעודד ולחזק אחרים.
איך נדע מה החיים מבקשים מאיתנו? אף אחד לא יכול לענות על כך – מלבדנו. ע"י הקשבה פנימה, התבוננות אל תוך עולמנו הפנימי, בעזרת האינטואיציה שהיא הקול המדריך הפנימי. זו עבודת למידה לכל החיים.
סמכות ללא כפייה – הגישה לסמכות הפנימית שבי צריכה להיות חופשית, משוחררת, ללא התניות, ביקורת או שיפוטיות.
יחד עם זאת, לא נתעלם מכך שבמידה מסוימת אנו ממשיכים להיות כפופים לסמכויות חיצוניות, כמו כאשר נזקקים לסיוע רפואי, או בהיבטים כלכליים וחברתיים מסוימים, ועולה שאלה בדבר האיזון בין הסמכות הפנימית לסמכות החיצונית. בברית החדשה ישו אומר בקשר לכך, מצד אחד, לא ניתן לעבוד גם את אלוהים וגם את הממון – צריך לבחור, ומצד שני "מה שלאלוהים לאלוהים, ומה שלקיסר לקיסר", ובמילים אחרות, מה שלרוח ← לרוח ומה שלגוף ← לגוף. מציאת האיזון היא בידנו, שוב בבחירה מודעת.
מהי הסמכות הפנימית עבורי?
מושכל ראשון מבחינתי הוא שאנחנו, בני-האדם, כולנו חלק מהבריאה. יש כאלה שאומרים שאנחנו אחד עם הבריאה, ואני יכול להבין ולהסכים בכך שאיננו נפרדים מהבריאה, ובמובן מסוים כמו בהולוגרמה יש בכל אחד מאתנו את המהות של כל התמונה, של כל הבריאה. אנחנו, בתודעתנו, יכולים להיות חרשים ועוורים לבריאה (ואז, כמו בסיפור העוורים והפיל, לחשוב שמה שאנו מודעים לו הוא תבנית הכל), אבל בעצם, גם תודעתנו היא חלק מהבריאה.. כלומר, הבריאה מכילה גם את האפשרות של העדר מודעות לבריאה. זהו הצמצום.
אלפי שנים לימדו אותנו, חינכו אותנו, אילפו אותנו, שרק לאנשים מיוחדים, כמו משה והנביאים, בודהא, ישו, מוחמד, היה קשר ישיר עם הבריאה, שרק אנשים כאלה יכולים להביא לשאר האדם את דבר האלוהים. אבל כיום, כשמדברים כה הרבה על זכויות אדם, אז זכות בסיסית לכל בני-האדם, כל בני אנוש, מעצם בריאתם וקיומם, מעצם היותם חלק בלתי-נפרד מהבריאה, היא שכל אחד יכול לקיים קשר ישיר עם הבריאה, לשמוע בעצמו באופן ישיר את דבר האלוהים, בלי מתווכים. זו זכות המובנית בכולנו, מרגע הגיענו לכדה"א ועד לרגע היפרדנו ממנו, זכות המתקיימת בכל מצב, בכל רגע, לא משנה מה מצבו של האדם באותו הרגע.
בתובנה שפראנקל הביא, במקום "החיים" אפשר לומר "הבריאה", או "אלוהים":
לשאול מה אני מבקש/ת מאלוהים – ולשאול מה אלוהים מבקש ממני
או
לשאול מה אני מבקש/ת מהבריאה – ולשאול מה הבריאה מבקשת ממני
רבים ודאי יגידו שאלוהים או הבריאה גם הם סמכויות חיצוניות, אבל כאן הכוונה בפירוש להדהוד של אלוהים והבריאה בתוכנו, ולא לתפיסות זרות המבקשות לקבוע ולהורות לנו מה אלוהים או הבריאה מבקשים מאתנו.
בהקשבה פנימה, אל תוך עצמי, אל האינטואיציה – הקול המדריך הפנימי – שם אני מוצא את הסמכות הפנימית שלי.
הדרכה, הנחיה, לבניית סמכות פנימית
תינוק שרק נולד יודע מעט מאוד על העולם שאליו הוא נולד, על החיים. הוא מאוד זקוק לתמיכה חיצונית בזמן שהוא לומד על העולם.
כאמור לעיל, מרגע היוולדנו והגיענו אל החיים האלה, הארציים, אנו סופגים את התפישות שהמסגרות השונות בחיינו מבקשות להנחיל לנו לגבי האופן בו עלינו לחיות ולנהל את חיינו. לכן מאוד חשוב שדרך ההנחלה – הקרויה "חינוך" – תהיה תואמת, ראשון לכל, את צרכי ההתפתחות הרוחנית של האדם המתבגר.
אנחנו זקוקים להדרכה לגבי איך להתנהל בעולם. ההדרכה שאנו זקוקים לה היא הרבה יותר מעמיקה מזו של בעלי-חיים, לכן היא נמשכת הרבה יותר זמן.
אנשים צעירים, הגדלים אל תוך העולם, זקוקים להדרכה – הדרכה נכונה – איך להתבונן אל תוך עצמם, איך להבין את עצמם, איך למצוא בתוך עצמם את המשמעות של חייהם; גם איך להתבונן אל העולם.
לא כולם צריכים באותה המידה של עומק, אבל כולם צריכים מידה מסוימת של הדרכה.
איך מעצבים הדרכה כזו, בלי לחנוק את האדם ולאלף אותו?
סמכות ללא כפייה
מרגע היוולדנו והגיענו אל החיים האלה, הארציים, אנו נתונים להשפעות של המסגרות השונות בחיינו – משפחה, חברה, קהילה, תקשורת, כהני דת ואידיאולוגיות למיניהן, וכיו"ב. כל אלה מבקשים להנחיל לנו את התפישות שלהם – מערכות ערכים, קודים מוסריים וחברתיים, נורמות ומוסכמות חברתיות, וכד' – לגבי האופן בו עלינו לחיות ולנהל את חיינו.
הבעיה מתחילה כאשר – וזה מה שקורה בדרך-כלל – כל הנ"ל מתרחש תוך התעלמות מהייחודיות של האדם. התוצאות, אותן אנו חווים יום-יום בנו וסביבנו, הן הרות אסון – אלימות, קורבנוּת, שליטה באחרים, ועוד כאלה מרעין-בישין .. הרשימה ארוכה וידועה.
רובנו מקבלים זאת כ"זה טבע האדם", "אדם לאדם זאב", וכיו"ב; סופגים לתוכנו את הדרכים הקלוקלות האלה ובעצם הופכים, כמו קודמינו, לסוכנים שלהן כלפי בני-אדם אחרים שסביבנו ותחת אחריותנו. זה מצב שבו כמעט כל בני-האדם כפופים, למעשה מכפיפים את חייהם הרוחניים, את רוחניותם, לסמכות חיצונית, מאפשרים לסמכות חיצונית להכתיב להם את אורח חייהם, גם כאשר הם עצמם מבקשים לשמש כסמכות חיצונית לאחרים. במובן מסוים, זה שורש כל הרע.
הגישה לסמכות הפנימית שבי צריכה להיות חופשית, משוחררת, ללא התניות, ביקורת או שיפוטיות.
(עודכן 23.8.2022)
[1] ויקטור פראנקל, "האדם מחפש משמעות" (הוצאת דביר 1970); "הרופא והנפש" (הוצאת דביר 2010).