אדם, אל ובריאה
אדם, אל ובריאה
הבריאה = היקום וכל אשר בו, בדגש על התהליכים המתרחשים בו.
אלוהים הביא את האדם לכדור-הארץ, וכאן הוא מזמין את האדם להשתתף במעשה הבריאה.
אנחנו, בני-האדם, הננו ישויות חוץ-ארציות, שבאות לכדה"א ומקבלות גוף כדי שבתקופת החיים פה נקיים התפתחות ולמידה. הלמידה מתאפשרת כאשר אנו יכולים לראות את המהמורות וקשיי החיים לא כמשהו המכוון נגדנו אלא כמנוף להתנסות ולמידה, כך שבסיום תקופת החיים (שאינו חידלון אלא חזרה למרחב הקוסמי) נוכל לשאת עמנו את פירות הלמידה.
תפיסה שנויה במחלוקת, ובכל זאת אני טוען: יש תכלית לבריאה, יש "לְמַה" ו"לְשֵם מַה".
השאלה "לַמַה?" – "לְמַה?" – " לְשֵם מַה?" – מובילה לשאלות על תכלית ומשמעות. היא שואלת על המטרה, התכלית של הדברים.
תכלית הבריאה היא להגשים, לממש, להביא לידי ביטוי, להוציא אל הפועל, את הפוטנציאל של בריאה ויצירה.
בריאה ויצירה, מעצם מהותן, הן תהליך שמהלכו ותוצאותיו אינם ידועים מראש, פתוח אל העתיד.
אנשים שואלים: מדוע יש רוע בעולם? מדוע כל-כך הרבה אנשים שלא חטאו, ובפרט ילדים רכים, נפגעים מרוע? מדוע אין צדק בעולם? מדוע אלוהים מאפשר כל-כך הרבה רוע בעולם? מדוע אלוהים לא עושה שיהיה טוב בעולם? אם אלוהים ברא את העולם, הוא ודאי התכוון שבעולם יהיה טוב; אז איך יתכן שיש בעולם רוע? אולי זו הוכחה שאין אלוהים בעולם, או שהוא ברא את העולם אך כלל לא אכפת לו מה קורה בעולם?
סיפור הבריאה המוכר מתחילת ספר בראשית מוצג כאן בפרשנות שונה מהמקובל. בראיית התנ"ך כטקסט שבא להנחות את התפתחות המוסרי שבאדם, אפשר לראות את סיפור הבריאה התנכי, גם אם נתיחס אליו כאלגוריה או מטפורה, כמקור שאפשר ללמוד ממנו על הופעת החוש המוסרי באדם.
רוחניות היא שאיפה לקחת חלק פעיל בתהליך הבריאה.
העולם, היקום, הבריאה – הם מבקשים להתפתח כל הזמן. במובנים מסוימים הם עושים זאת באמצעות בני-האדם.
בני-האדם, כשהם יוצרים בצורה חופשית הם לוקחים חלק בתהליך הבריאה, ההתפתחות והיצירה.
דרך עתיקה להעביר רעיונות היא באמצעות סיפורים. בפרט, כאשר מדובר בסיפור המסופר לילדים וצעירים השפה היא פשוטה וישירה.
זהו סיפור של סבא לנכדו הקטן לפני השינה.
הנכד מבקש מסבא: "ספר לי סיפור על אלוהים"